סיפור מדהים ומפעים התרחש בזמן ה'כתב סופר' זצ"ל שכיהן כרב בפרשבורג לאחר הסתלקות אביו ה'חתם סופר' זצ"ל, וכך ארע הסיפור:
באחד מבתי העסק היהודים שרת גוי ערל אחד, שהיה אדם נבזה רע מעללים.
יום אחד ראה המשרת את שר העיר מתהלך ברחובות העיר לעניני עסקיו. הצליח בערמומיות לשלוף את ארנקו התפוח של השר ולברוח. כשקלט המושל את שהתחולל עימו, כך לאור יום מבלי ששם ליבו לכלום, חמתו בערה בו. חוצפה שכזו לא העלה על דעתו שעלולה לקרות עימו, הוא לא היה מסוגל לעכל פגיעה שכזו וציוה על המשטרה לתפוס את הגנב בכל מחיר.
חיש מהר יצאה הפקודה, ושוטרים התפרסו על פני כל העיר בחיפוש מדוקדק אחר הגנב – עד שימצא!!
כשקלט הגוי הרשע שמצבו בכי רע ואין לאן לברוח, החליט כדרכם של גויים שונאי ישראל, לחלץ עצמו מצרתו על גבו של היהודים בעל הבית שלו. כך – חשב לעצמו – אתפטר משתי צרות גם יחד: גם מן הארנק הבוער הזה, שהמחזיק בו מובל הישר אל הגרדום, וגם מן היהודון הזה המעביד אותי קשות.
הלך אפוא הגוי והטמין את הארנק במקום סתר בביתו של מעבידו היהודי, ואכן לא חלפו מספר ימים והגיעה פלוגת שוטרים שעברו מבית לבית בחיפוש אחר הארנק האבוד. לאחר בדיקה קפדנית נמצאה הגניבה בביתו של היהודי המופתע והנדהם, שידיו נאסרו תיכף ומיד בשלשלאות של ברזל.
הוא בכה במר נפשו על חפותו, אך כמובן שבכיו לא הועיל לו כלום, אם הגניבה נמצאה בביתך, הרי אתה הוא הגנב, פסק מפקד הפלוגה! היהודי הובהל מיד בבושת פנים אל בית הסוהר, ודינו נחרץ במשפט מהיר למוות בתליה על הגרדום בכיכר העיר, למען ישמעו וייראו!
משהגיעה השמועה לאזני ה'כתב סופר' נחרד והזדעזע על הרצון להרוג איש ישר וכשר שכזה, בעל משפחה, על לא עוול בכפו, ונכנס מיד בעבי הקורה כשהוא מפעיל את כל קשריו, ושולח את טובי העסקנים לנסות למשוך בחוטים הנכונים, אך ללא הועיל. גם מעטפות עם שוחד משומנות היטב נשלחו לכל מי שהיה צד כלשהוא שיוכל לעזור, אבל חמתו של המושל כה בערה בו שלא היה ניתן להרגיעו.
משראה ה'כתב סופר' שבפרשבורג נסגרו כל השערים בפניו, קם ונסע אל עיר הבירה בודפסט. בשתדלנות מיגעת ומפרכת בכל דרך אפשרית נפגש עם שרי המלוכה מהדרגים הגבוהים ביותר, וניסה לשכנעם כי היהודי חף מפשע, אולם שר העיר לא היה מוכן לשמוע דבר. הוא שם על כך את כל כבודו, ונלחם כאריה על ביצוע גזר הדין רח"ל.
כשנוכח ה'כתב סופר' שהמצב בכי רע וששתדלנותו וטרחתו אינם מועילים מאומה, חזר לפרשבורג, והגיע לביתו שבור ורצוץ באישון לילה האחרון שלפני ביצוע גזר הדין. כל גויי העיר המתינו בציפיה דרוכה למחרת בבוקר, עת יתאספו יחדיו בכיכר העיר, לחזות בעונש הכבד המוטל על היהודי הנבזה שהעז להתעסק עם ארנקו של מושל העיר.
בשעה מאוחרת מאד בלילה, הניח ה'כתב סופר' את ראשו הקדוש על יצועו, כשהוא לאה ויגע מכל עמל וטרחת הימים האחרונים, כשכולו אפוף דאגה רבה וצער נורא על גורלו המר של איש ישראל כשר וישר מבני קהילתו החשובה. עשתונותיו נבוכו: מה עוד ניתן לנסות לעשות להצלתו של האיש שעוד לא ניסינו?
מתוך מחשבות ודאגות שכאלו נפלה עליו תרדמה, והנה מגיע אליו בחלום הלילה, אביו הקדוש מרן ה'חתם סופר' זי"ע, והנה רואה הוא את פני אביו זועפות עליו.
הוא רעד ופחד מפני אביו הקדוש שהתקרב אליו בפנים קשות. 'היתכן?' זעק ה'חתם סופר' על בנו מנהמת ליבו, 'יהודי חף מפשע צועד אל מותו, משאיר אחריו אישה וילדים חלילה, ואתה שוכב על מיטתך, ואינך פועל להצלתו?'
ה'כתב סופר' נבהל לשמע תוכחת אביו הקדוש, והחל בוכה בכי נורא: 'הלא כל אשר ביכולתי עשיתי, ואף מעבר למה שיכלתי. לא חסכתי בשום טרחה, יגיעה ועמל כדי להצילו. וכי ישנה איזו דרך נוספת שעדין לא ניסיתי?' שאל הכתב סופר כשכולו רוטט מבכי.
'יש ויש', ענה לו אביו ה'חתם סופר' בנחרצות, 'מדוע אינך מתפלל? דאווענענן! דאווענענן! בלילה שכזה לא ישנים!' פסק ה'חתם סופר'.
ה'כתב סופר' קם תכף ומיד ממיטתו בגבורה ובהתלהבות וקרא למשמשו, כשהוא מצוה עליו לגשת תכף ומיד אל ראשי הקהל שיעוררו את כל יהודי העיר, אנשים נשים וטף, ללא יוצא מן הכלל, ועל אף השעה המשונה שבאמצע הלילה, יתאספו כולם אל היכל בית הכנסת המרכזי לתפילות וזעקות להצלת נפש מישראל.
ה'כתב סופר' ניגש לבימה, הרים קול זעקה ואמר: 'ניסינו כוחנו בכל הדרכים והאמצעים האפשריים, אך נראה שהכל סגור ומסוגר בעדנו, אבל אצל הקב"ה אף פעם לא סגור, שערי דמעות לא ננעלו!'
למותר לציין את התפילות והבכיות שהיו באותו הלילה בבית הכנסת, כשבשמים מצטרף אליהם ה'חתם סופר'.
וא-ל כביר לא ימאס תפילת רבים.
אכן נקרעה הגזירה, ולמחרת בעת שהלכו לבצע את גזר הדין, החליט השופט לחקור את המשרת הגוי שבבית היהודי, והלה שלא התכונן לחקירה נשבר מיד והודה, וכך העלה המשרת לגרדום, והיהודי ניצל ושב לביתו.
אכן, תפילה אמיתית לא שבה ריקם.
(אוחילה לא-ל)