"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקיכֶם" (דברים ד', כ"ג)
בפרשתנו מצינו שמשה רבינו ע"ה חוזר ומזהיר כמה וכמה פעמים – באזהרות חוזרות ונשנות – אודות עשיית פסל ותמונת כל סמל, תבנית כל צפור, וכדומה.
ויש להבין מהו הענין, שדוקא עכשיו קודם מיתתו הוא מזהירם באופן כה חמור, ופעמים כה רבות.
ונראה על פי מה שמסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בעל ה'אורים ותומים' שבראשית דרכו שימש כרב בעיירה קטנה. מסירותו לבני הקהילה לא ידעה גבול: פעל למענם בכל התחומים, הקים בית תבשיל לעניי העיר ויסד קרנות של צדקה.
והנהבאחד הימים הופיעה בשערי ביתו משלחת נכבדה מחשובי פרנסי ומנהיגי העיר הגדולה והמעטירה פראג. אנשי המשלחת הביאו אתם כתב רבנות חתום מכל הרבנים והדיינים של העיר, המבקשים להכתיר את רבי יונתן לאב בית דין ורב כל הקהילות בעיר פראג.
רבי יונתן שלח לקרוא לגבאי העיריה, ובנוכחות פרנסי קהילת פראג נתן להם לקרוא את כתב הרבנות. הגבאים קראו את מגילת הכתב, ובפנים חתומות ובשוויון נפש החזירו לידי הרב את המגילה, על פניהם לא היו ניכרים שום צער ומרירות על האפשרות שרבי יונתן עלול לעזוב את עירם.
רבי יונתן התאכזב קשות, ובוש היה מפני נכבדי קהילת פראג שהיו עדים למחזה שבו קיבלו הגבאים את האפשרות של עזיבת רבם בשקט ובשלווה. בטוח היה שלאחר שנים של מסירות ודאגה למענם יבקשו הגבאים ממנו בתחנונים להשאר עמם, ולפלא היה בעיניו שהגבאים לא הביעו שום צער.
בינתיים נתפרסמה בקרב תושבי העיירה הידיעה שהרב עומד להפרד מהם ולעוזבם, אך התושבים גם הם קיבלו את הבשורה בשאננות ובשלווה.
כמה ימים לפני עזיבתו את העיירה ביקש רבי יונתן לאסוף את כל התושבים לבית הכנסת, כדי לומר בפניהם דברי פרידה. רבי יונתן עלה על הדוכן, ודיבר בפני הקהל דברי כיבושין ודברי מוסר בלשון חריפה ביותר, והזהירם בשמירת התורה והמצוות. וכאן פנה הרב ואמר: הטעם שבחרתי לדבר בפניהם דברים חריפים דוקא עכשיו כאשר אני עומד לעזוב אתכם, הוא כיון שנוכחתי לראות שאתם לקויים מאד במדת הכרת הטוב.
לאחר כמה שנים של מסירות ודאגה לכל אחד ואחד מכם, לא מצאתם לנכון לבוא ולבקש מהרב אולי בכל זאת ימצא לנכון להשאר עוד תקופה, ובימים אלו שאני עומד לעזוב, לא באתם להפרד מהרב ולהודות לו על כל העמל והיגיעה למענכם.
והנה אמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של מקום" ועל כן אני חושש מאוד והנני להזהירכם לא לכפור בטובתו של מקום, ולהיות זהירים בשמירת התורה והמצוות.
וכמו כן יש לבאר בפרשתנו: משה רבינו ע"ה עומד וסופר ומונה את כל הטובות שעשה עמם הקב"ה, ואת כל מסירותו ונאמנותו בשבילם, ולבסוף נגזר עליו לבלתי בוא אל הארץ הטובה, ולא מצאנו שבני ישראל ביקשו והתפללו למען משה שימחול לו הקב"ה על מה שנגזר עליו. הם קיבלו את הגזירה מבלי להתאמץ לבטלה. [וכמו דאיתא במדרש (דברים רבה ז י): א"ר שמואל בר יצחק: כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן; אמר להם: אחד פדה ששים רבא בעגל – וששים רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי ולא נתן ה' לכם לב לדעת; אמר להםף אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו'.]
על כן חשש משה רבינו, שח"ו לא יבואו ישראל לידי כפיות בטובתו של מקום כשם שכפרו בטובתו שלו, ולכך עמד והזהירם באזהרות חמורות מפני חטא עבודה זרה ואביזריו.
ממות לחיים בזכות השבת
"וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקיךָ" (דברים ד', י"ד)
מנהגו הקבוע של אבי זצ"ל היה להיות ער בכל ליל שבת קודש עד הבוקר. הוא השתדל לשמור על הנהגה זו בקפידה ובמסירות בכל זמן ובכל מקום, ואפילו בתקופה הארוכה ששהה בארץ הנכר, בארצות הברית, דאג בכל כוחו להקדיש את כל הלילה לתורה ולתפלה ולשירות ותשבחות. אבא היה אומר שבזכות הנהגה זו זכה להנצל ממוות לחיים כפשוטו.
ומאשה שהיה – כך היה: אחד מבני ארץ ישראל, תושב ירושלים הגיע לארצות הברית. האורח התאכסן אצל אחד מידידיו בשכונת בורו פארק. בליל שבת כשעלה על יצועו לנפוש ולנוח מעמל השבוע, נדדה שינה מעיניו ולא הצליח להרדם. עברה שעה ועוד שעה, כשראה שאינו יכול להרדם, קם ממטתו התלבש ויצא לרחוב העיר כדי לשאוף אויר צח. הוא התחיל ללכת, המשיך בדרכו והתרחק בלא מתכוון ממקום אכסנייתו, כך הלך קרוב לשעה. מה' מצעדי גבר כוננו… פתאום הבחין האורח שהוא נמצא למעשה קרוב מאד לביתו של הרה"ח רבי זלמן גרוסמן. בהכירו את אבי מקדמא דנא – ידע את מנהגו הקבוע להיות ער בכל ליל שבת, וחשב איפוא לעלות לבית אבי להתבשם מעונג השבת בשבת אחים. עלה לקומת המגורים של אבי, נקש בדלת ואין קול ואין עונה, האורח שאמר בלבו כי למרות השעה המאוחרת לא יתכן שרבי זמן ישן – הצמיד אזנו לדלת, ונבהל מאד בשומעו קול גניחה ואנחה. תיכף ומיד ירד למטה לרחוב העיר, ולמזלו עבר שם רכב משטרה. הוא סימן להם לעצור, השוטרים עלו למעלה, פרצו את דלת הבית, ומצאו את אבי שוכב על הרצפה מתפתל מכאבים עזים בבטנו – על סף איבוד ההכרה. אמבולנס הוזעק בדחיפות, והעבירוהו לבית החולים – שם הוכנס מיד לחדר הניתוחים, לאחר שאובחן כי נתקף ב'אפנדיציט' והיה חשש לזיהום בכל הגוף. הרופאים אמרו שאם היה מגיע חצי שעה מאוחר יותר, לא בטוח שהיו מצליחים להצילו מהזיהום שהתפשט כבר בגוף. אבי זצ"ל היה מספר בהתרגשות את הנס הגדול שאירע עמו, באומרו שבזכות השבת ניצל ממוות בטוח. שהרי אם היה נוהג לישון ביל שבת, מי היה מעלה על דעתו לבקרו בשעה כה מאוחרת, וכך סבב הקב"ה שהיהודי הירושלמי לא יוכל להרדם וייצא לטייל, ומן השמים הוליכוהו עד לביתו כדי להיות שליח להציל נפש מישראל
(מתוך 'לב ישראל')
