"ראש הישיבה נתן לי סטירה קלה ושאל אותי: "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?"

מאת: הרב יעקב לוסטיגמן

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה ולשמחה, פנינו אל רבה של שכונת 'עזרת תורה בירושלים', הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, וביקשנו לשוחח בנושא השמחה.

למה בעצם חשוב כ"כ לשמוח, שאלנו?

הרב שטרן: הרב מבריסק ראה פעם קבוצה של ילדים שמשחקים להנאתם כשהם ששים ושמחים, הביט בהם ואמר שמאחר והם לא טעמו טעם חטא, שורה עליהם השמחה הטבעית שעמה נברא כל יהודי בעצם לידתו. רק אנחנו המבוגרים, אחרי שכבר חטאנו, איבדנו את המתנה המופלאה הזאת וקשה לנו לשמוח מבלי שתהיה לכך סיבה מיוחדת.

השמחה מביאה בריאות, היא מביאה קדושה, אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה, ורוח הקודש אינה שורה על האדם אם הוא איננו שמח.

עד כדי כך חשובה השמחה, שהראשונים אומרים שהסיבה שהקב"ה ברא את הציפורים היא בכלל שהן עפות ומצייצות ומביאות שמחה בלב הרואה אותן, לכן הן נבראו, כדי שאנחנו נראה ונשמח בהן.

• מה בדרך כלל גורם לאדם לשמוח?

אני חושב שהשמחה הגדולה ביותר היא כשאדם משיג יעד, פותר אתגר ומגיע להבנה נכונה של משהו שהוא התקשה בו קודם לכן. לכן אנחנו רואים ש"אין שמחה כהתרת הספקות", ושלימוד התורה משמח את האדם, כי הוא כל הזמן מגיע להבנה חדשה ולפתרונות של שאלות, להתרת ספקות".

• מה עושים כדי שהשמחה תהיה שמחה של מצווה, ולא חלילה הוללות או סתם שמחה ריקה מתוכן?

הראשונים אומרים שהסיבה שבשמחת בית השואבה היו מרקדים דוקא חסידים ואנשי מעשה, כמו שאומרת המשנה, נעוצה בכך שכשאנשים כאלו, חסידים ואנשי מעשה שמחים, הרי זו שמחה של מצוה. אבל כשאנשים פשוטים שמחים, זה עלול להגיע חלילה למצב של הוללות.

הרעיון הוא להיות 'חסיד ואיש מעשה', ומי שלא זכה לכך, יכול לפחות לחתור לכיוון הזה, ולאמץ בכיוון הזה, להפנות את השמחה שלו לאפיקים חיוביים ולא להתפרקות והתהוללות חלילה. סתם לשתות יין ולהשתולל ברחובות, זה לא שמחה. זה הוללות. אבל מי שהולך לשמח אנשים חולים ושבורים, מי ששמח כדי לכבד את התורה ואת לומדיה, זו היא שמחה של מצוה.

• נשמח לשמוע רעיונות איך מתגברים על העצבות?

מספרים על ה'דברי יואל' מסאטמאר שפעם באו אליו ושאלו אותו מתי צריך לומר את 'פרשת המן' ביום שלישי של פרשת 'בשלח', שאז כידוע זאת סגולה מיוחדת לפרנסה.

התשובה שלו היתה שצריך לומר את הסגולה הזאת עד השעה 8:00 בבוקר, ולאחר מכן ללכת לעיסוקיך…

המסר של הסיפור הזה הוא שכל הסגולות והרעיונות זה דברים טובים ונחמדים, אבל בפועל צריך לעבוד כדי להשיג מה שרוצים להשיג. זה הטבע שטבע הקב"ה בעולמו. אם מישהו סובל מדיכאון כרוני, שלא יחפש סגולות, אלא ילך לקבל טיפול שיעזור לו בעז"ה לצאת מהמצב הזה. מי שב"ה לא נמצא במצב הזה, שישמח את עצמו בדרכים אחרות.

אחרי שאמרנו כל זאת, חשוב לזכור שהעצבות מגיע בדרך כלל בגלל הרגשה שכלום לא הולך לי, ושמישהו עשה לי משהו וכדו'. אבל אם חיים עם אמונה שלמה שהקב"ה מנהל ומנהיג את העולם, ושהוא עשה עושה ויעשה את כל המעשים, ושכל מה שהוא עושה זה לטובה, אז ממילא כבר נעלמת לה העצבות ובמקומה באה השמחה.

• נשמח אם הרב יספר לנו על רגעים מיוחדים של שמחה הזכורים לו מהעבר?

"אני נזכר עכשיו בסיפור מופלא שהייתי עד לו בבחרותי. למדתי בישיבת 'אור ישראל' אצל הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל. יחד אתי למד שם גם בחור ממשפחה פשוטה מאוד, אביו היה פועל במע"צ והוא היה הבן הגדול בבית. הוא היה בעל כישרון גדול, ממש גאונות היתה בו, אבל כמעט כמו שהוא היה בעל כישרון, כך הוא גם היה רחוק מיראת שמים.

הרב ניימן היה נוהג לצעוד מדי יום לבית הכנסת הגדול של פתח תקוה כדי לאסוף תרומות מהמתפללים שם, לטובת החזקת הישיבה, ובכל יום הוא היה לוקח איתו בחור אחר מהישיבה שהיה מלווה אותו, ובזמן הזה הוא היה בעצם מחזק את הקשר בינו ובין תלמידי הישיבה.

באחת הפעמים, כשהגיע תורי ללכת עם ראש הישיבה, אני מבחין מרחוק בבחור ההוא, כשהוא הולך באמצע ה'סדר' ומגיע ממולנו. אנחנו חוזרים לישיבה והוא יוצא ממנה, בעיצומו של יום לימודים שגרתי… האמת שהייתי קצת לחוץ, בשביל הבחור, שלא "ייתפס על חם". סימנתי לו בתנועת יד שיפנה לאחוריו וימצא פינה להתחבא בה עד שראש הישיבה יעבור, אבל הוא החציף פנים וסימן לי בחזרה בתנועת יד מזלזלת, שלא אכפת לו בכלל שראש הישיבה יראה אותו.

ואכן, כעבור שניות אחדות הבחין בו הרב ניימן ושאל אותו: "להיכן מועדות פניך?". לתדהמתי לא היה גבול. הבחור השיב לראש הישיבה בלי להתבלבל שהוא עכשיו ממהר למקום מפוקפק.. להצגה… נאלמתי דום. חשבתי שראש הישיבה יסטור על לחיו ויורה לו שלא לשוב לעולם לישיבה, אבל הרב ניימן השיב לו בשוויון נפש: "אבל למה אתה הולך בלי סוודר?! קר בחוץ, אתה תצטנן ואמא שלך תכעס עלי שלא שמרתי עליך כראוי. בוא אתנו לישיבה, תלבש סוודר ואחר כך תלך".

הבחור ניסה להתחמק ואמר שאין לו זמן ללבוש סוודר כי הוא יאחר להצגה, אבל ראש הישיבה לא ויתר ולחש לו על אוזנו בשקט: "אני יודע שאחר כך יש עוד הצגה שם… לא נורא אם תאחר לראשונה…".

כשהגענו לישיבה, הבחור הזה באמת לקח את הסוודר שלו ויצא בחזרה החוצה… הייתי המום, וגם כעסתי מאוד על הבחור הזה. מאיפה הוא לוקח את החוצפה האדירה הזאת??

נכנסתי לראש הישיבה ואמרתי לו שאני לא מבין את ההתנהלות שלו. ככה מתנהגים לכזה בחור חצוף? ראש הישיבה היה צריך לתת לו סטירה ולזרוק אותו לצמיתות מהישיבה! ראש הישיבה שמע לעצמי, ונתן לי סטירה קלה! "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?", הוא שאל אותי, "אפילו לא יום אחד. אני ראש ישיבה כבר 50 שנה. את החינוך תשאיר לי!".

אותו בחור מחוצף, היה ישן איתי בפנימיה. באותו לילה הוא העיר אותי, כשהוא רועד מפחד. הוא הבין כמה גדולה היתה החוצפה שלו, ותיאר לעצמו שלמחרת הוא צפוי לעמוד בפני ההשלכות של המעשים החמורים הללו. מיד בבוקר הוא ייקרא אל המשגיח ויקבל את ה'פסק' שלו… אני התקשיתי לרחם עליו. אמרתי לו: "תאכל את מה שבישלת. לא היית צריך להתחצף!"

בבוקר הוא רואה את הרב ניימן מדבר עם המשגיח, ובטוח שהם מדברים עליו ועוד רגע המשגיח יקרא לו. אבל לא! לא קורה כלום… אולי בתחילת השיעור? גם לא. והנה בשעות הצהרים אנחנו מדברים יחד ופתאום מגיע ראש הישיבה וצועד לקראתנו. רגליו של הבחור נקשו זו לזו, והוא אמר לי ברעד לא מוסתר, "עכשיו זה הסוף שלי!".

ראש הישיבה מתקרב, פונה אליו, צובט לו בלחי בחביבות ושואל אותו: "נו?… מה חידשתם היום?". ענינו לו, דיברנו קצת בלימוד וראש הישיבה ממשיך ללכת לבחור הבא, כאילו לא קרה כלום!

בערב הבחור הזה כבר נשבר. הוא כבר לא יכול היה לעמוד בבושה ובלחץ. הוא נכנס לראש הישיבה ופרץ בבכי, כשהוא מתנצל על חוצפתו ועל מעשיו.

ראש הישיבה אמר לו: "תלמידי היקר… אבא שלך עובד במע"צ, הוא מרוויח מעט מאוד כסף, ומתוך הלירות הבודדות שהוא מקבל בחודש, חצי לירה הוא משלם לישיבה שתחנך אותך. תראה כמה חשוב לו שתלמד בישיבה ותהיה תלמיד חכם. אתה הבן הגדול בבית, אם אתה תהיה תלמיד חכם, רוב הסיכויים שגם האחים שלך יצעדו בעקבותיך וילכו בדרכך. אבל אם אתה תהיה פועל פשוט ותקטוף תפוזים, גם הם יהיו קוטפי תפוזים.

"עכשיו אני שואל אותך: למה אתה עושה את זה לאבא שלך? לאמא שלך? איך אתה ככה גוזר עליהם אכזבה נוראה כל כך ומפח נפש כזה גדול. בהתנהגות שלך אתה לא רק מאכזב אותם ממך עצמך, אלא מכל האחים שלך, הצעירים ממך. אתה גוזר את הדין של כל המשפחה שלך, שלא יהיו שם תלמידי חכמים, שלא יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות… למה???".

הבחור ההוא תפס את עצמו בעקבות אותה שיחה, והתחיל להשקיע את כל כולו בתורה. עד היום הוא יושב והוגה בתורה, אני מכיר אותו ויודע כמה שהוא מתמיד עצום, וזה למרות שהוא לא קיבל שום 'שטעלע', ואין לו מזה שום תפקיד תורני וכדו'. הוא לומד פשוט כי חשקה נפשו בתורה.

אבל הסיפור עוד לא נגמר. בחתונה של אותו בחור, כמה שנים מאוחר יותר, הגעתי להשתתף בחופה. גם הרב ניימן היה שם. הוא פגש  אותי, כשהבחור המתמיד הזה צעד אל החופה, עומד להתחתן עם בת למשפחה חשובה של רבנים ותלמידי חכמים מופלגים, ועומד להקים בית יהודי אמיתי של תורה והתמדה. הרב ניימן ניגש אלי, צבט לי בלחי בחביבות, ושאל אותי: "נו?? אז מי צדק? סטירה הייתי צריך לתת לו, או צביטה חביבה בלחי?!"…

אני זוכר איזו שמחה עצומה אפפה אותי באותם רגעים. אח… לא אוכל לשכוח איך שמחתי אז לשמוע את התוכחה החביבה הזאת מראש הישיבה הנערץ. איזה ראש ישיבה היה לי! איך זכיתי לכזאת מתנה נפלאה??

עברו שנים, הרב ניימן נפטר בשיבה טובה, ולהלווייתו הגיעו גדולי עולם בהם הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, שגם הספיד אותו בדמעות שליש. בדרך לבית הקברות, נסעתי עם הרב קרייזווירט ברכב, וסיפרתי לו את הסיפור המופלא הזה. השיב לי הגר"ח: "חבל שלא שמעתי את הסיפור הזה לפני ההספד, הייתי מוסיף את זה להספד שלי עליו". ועם כל זה לא נחה דעתו, והוא ביקש לעצור כי יש לו כמה מילים להוסיף על ההספד, אז הוא עמד על יד קברו הפתוח של ראש הישיבה, וסיפר את הסיפור הזה, בעוד הקהל כולו מזיל דמעות של צער על לכתו של הענק שבענקים, שידע לחנך כל נער על פי דרכו, לצבוט בלחיו של זה שהולך למקומות מפוקפקים, ולסטור על לחיו של זה שחושב שצריך לזרוק את ההוא מהישיבה…".