פתאום רץ אליו בן אדם, מחזיק בזרועותיו ילד קטן כבן שנה. הילד מתקשה לנשום, מכחיל. האדם צועק אליו: "כבוד הרב, אתה הזמנת את המונית? אני צריך להגיע לבית החולים 'קפלן' עם הילד, הוא כמעט לא נושם, אולי עוד נצליח להציל אותו". הרב מביט, נכנס בקור רוח למונית ומורה לנהג: "סע", בעודו משאיר מאחור את האב והילד המכחיל בזרועותיו.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו"   (ל"ז, א')

וברש"י: ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה 'לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

אכן, לא קל להיות יהודי, לא קל לקיים תורה ומצוות. צדיקים אינם יושבים בשלווה, הם עוברים בעולם הזה דרך ארוכה מלאה חתחתים וניסיונות קשים ברוחניות ובגשמיות, אין להם שלווה, ואם הם מדמים לישב בשלווה קופץ עליהם ניסיון כלשהו.

צריך להבין את זה לעומק, להבין למה? מה כל כך רע בזה שהצדיקים יושבים בשלווה? ואין לומר שמדובר בייסורים שבאו לכפר על החטאים, כי הרי אנחנו מדברים על צדיקים וקדושי עליון, כמו יעקב אבינו עליו השלום.

אלא העניין הוא, שלא יאבדו חלק משכרם העצום בעולם הבא גם אם זה רק חלקיק קטן ממנו, כמו שהזכרנו כאן מה שכתוב בגמרא בירושלמי שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה; וגם הבאנו את דברי ה'פני משה' שאומר, כי הכוונה היא שרגע אחד בעולם הבא שווה יותר מכל ההנאות והתענוגים של כל בני האדם יחד בכל שנות קיומו של העולם הזה.

הדברים הללו צריכים לעורר אותנו כדי שנכיר בערך השכר המובטח לנו על קיום המצוות.

נכון, לא תמיד קל לנו לקיים מצוות. להיות יהודי ירא שמים זאת משימה לכל החיים, זה מצריך מאמץ בלתי פוסק, יום יום, שעה שעה, רגע רגע! אין שנייה אחת שבה אנחנו פטורים מעול תורה ומצוות – לא כשאנחנו יושבים בבית המדרש, ובוודאי לא כשאנחנו נמצאים בחוץ ועוסקים כל אחד במלאכתו ובענייניו הגשמיים.

בכל דרכיך דעהו! יהודי צריך תמיד לחשוב על הקב"ה, על התורה: מה מותר לי, מה אסור לי, איך אני יכול עכשיו להתנהג בצורה טובה יותר מזו שאני מתנהג בה כרגע. כיצד אני יכול להוסיף לעצמי עוד זכות, עוד מצוה.

השאלה היא, איך אנחנו יכולים להצליח בכך… האם אדם יכול להתאמץ כל החיים שלו, כל יום, כל רגע? זה בכלל אפשרי?

היית סוחב שק מלט?

בואו נתאר לעצמנו מצב שבו עומד אדם ברחובה של עיר, על־ידו משטח עמוס בשקי מלט ששוקלים כל אחד מהם 50 קילוגרמים, והוא פונה לעוברים והשבים ומבקש מהם שכל אחד מהם יסחוב שק אחד של מלט, רק שק אחד, ויעלה אותו ארבע קומות לבניין הסמוך, כי הוא רוצה לעשות שיפוצים והמנופאי שהיה אמור להגיע אינו נראה באופק.

כמה אנשים היו נעצרים כדי לעזור לו?

אף לא אחד.

50 קילוגרמים!

מה אני, סבל?

מילא היו אלו תפוחי אדמה. מדובר בשק מלט שמלכלכך את הבגדים… ובכלל, אני ממהר מאוד לעבודה או לכולל, ואם ארים שק מלט סביר להניח שייתפס לי הגב ואצטרך לשכב במיטה שבוע. מי ישלם את לי את השבוע הזה שאני לא הולך לעבודה?

אבל אם נוסיף לסיפור הזה רק משהו אחד קטן, מעטפה עם עשרת אלפים דולרים שמוצמדת לכל שק, וכל אחד שמעלה שק את ארבעת הקומות יכול לקחת את המעטפה אתו וללכת לדרכו…

אני חושב ש־90 אחוז מהאנשים היו נעצרים לבקשה, ומי שלא היה עושה זאת אלו רק אנשים שבאמת לא מסוגלים לכך, גם אם הם מאוד מאוד רוצים.

רגע, אבל זה מלכלך את הבגדים! לא נורא…

אבל זה שוקל 50 קילוגרמים!

נכון… אבל אה… עשרת אלפים דולר…

פתאום הזמן הופך להיות גמיש מאוד, אפשר להספיק להרים שק או שניים ועדיין להגיע לעבודה בזמן או באיחור קל. ואם נשכב שבוע במיטה עם כאבי גב? לא נורא. זה שווה את זה! בשביל עשרת אלפים דולרים אנשים עובדים ארבעה חודשים, ויש כאלו שעובדים אפילו שנה תמימה כדי להרוויח סכום שכזה, אז שבוע אחד במיטה לא שווה את זה?

מדוע כיבד יעקב את אביו?

ה'בעל הטורים' אומר בפרשתנו, שיעקב אבינו ע"ה בא לארץ מגורי אביו בגלל שראה את הכבוד הגדול שהיה לעשיו הרשע, ואמר לעצמו: 'אם אני קיבלתי את הברכות של אבי, ובכל זאת לעשיו יש כזה כבוד גדול וכזה עושר עצום, ואני שקיבלתי את הברכות הייתי צריך לשלוח לו מנחה כדי שלא יכלה בי את זעמו, מה זה אומר? איך הוא זכה לכל זה? בוודאי זה קרה בזכות כיבוד ההורים שהוא זכה בו, כי הוא גר ליד אבא בזמן שאני גרתי בחרן, הוא כיבד הורים ואני לא ולכן הוא זכה לכל הכבוד הזה; לכן אלך ואגור ליד אבי, אכבד אותו ואוכל גם אני לזכות לכך".

הדברים הללו צריכים ביאור: וכי ייתכן לומר שיעקב אבינו הלך לכבד את אביו רק כי הוא התקנא בכבוד ובעושר של עשיו הרשע? הרי כתוב מפורש שיעקב אבינו אמר "יש לי כל", לא חסר לו כלום, מה קרה שפתאום הוא קיבל כביכול תיאבון ורצה עוד?

ובכלל, איך אנחנו יכולים לומר על יעקב אבינו, המכונה 'בחיר האבות', מה שכתוב – שהמלאכים שעלו וירדו בסולם בפרשת ויצא ראו את דמות יעקב חקוקה על כסא הכבוד ולכן עלו לראות את הדמות החקוקה וירדו לראות את יעקב אבינו וראו שאכן זו אותה הדמות.

כמובן שאין צורך להוסיף ולהסביר כמה יעקב אבינו היה קדוש וטהור, ואיך אנחנו יכולים לומר שהוא התקנא כביכול בעושר והכבוד של עשיו הרשע? בוודאי שאי אפשר לומר זאת.

אלא מה? הוא ראה את הכבוד והעושר של עשיו והבין שאם עשיו זכה לשכר עצום עבור המצווה הזאת משמע שכיבוד אב זאת מצווה עצומה, מצווה שיכולה לשדד מערכות ולהתגבר אפילו על ברכתו של יצחק שהיה נביא (כי הקדוש ברוך הוא קרא את שמו על שם יצחק – אלוקי יצחק), ובכל זאת הכיבוד אב של עשיו היה גדול כל כך שהוא זכה לכבוד ועושר גדול יותר מיעקב למרות הברכות שקיבל יעקב.

'אם כיבוד אב היא מצוה כזאת עצומה ואדירה', אמר יעקב אבינו לעצמו, 'אלך גם אני ואכבד את אבי'.

תפוחי אדמה או הצלת נפשות?

צריך לזכור, ש'דברים טובים באים בקושי'. ולפעמים דווקא מהקושי אפשר לדעת עד כמה המעשה הזה הוא מעשה טוב. אם אנחנו רואים שה'בעל דבר' – היצר הרע, מערים קשיים בדרכנו, חייבים לומר שזה מעשה טוב, מצווה גדולה במיוחד, ולכן צריך להתחזק ולהתעצם כדי להתגבר על הקושי והניסיון ולקיים את המצווה בהידור ובחדווה גדולה יותר.

שמעתי מבעל המעשה סיפור שהתרחש לפני כמה עשרות שנים: הרב מנדלסון, הרב של קוממיות, קיבל מינוי מה'חזון איש' – להיות אחראי על כל נושא השמיטה בארץ ישראל.

באותם ימים, ימי הצנע, היה קשה מאוד להתמודד עם נושא השמיטה. שבועות ספורים לפני חג הפסח עמדה לפני הרב מנדלסון משימה חשובה – להשיג תפוחי אדמה בלי חשש שביעית.

אלפי משפחות שומרות שמיטה מחכות, ומה יאכלו בפסח אם לא תפוחי אדמה וביצים? תפוחי אדמה הם אמנם רק תפוחי אדמה, אבל הבעיה הייתה רצינית ולא נראה פתרון באופק.

הרב מנדלסון חשב ובירר ו'שבר את הראש' כדי למצוא דרך להשיג תפוחי אדמה.

התגנבה לאוזניו ידיעה, שבנמל חיפה עוגנת ספינה שהגיעה מקפריסין והיא מלאה תפוחי אדמה. הוא ניסה לברר לאיזו חברה שייכות הספינה ותכולתה, ונודע לו שהספינה עשתה תחנת ביניים קצרה בנמל חיפה, והיא בדרכה למדינה אחרת. תפוחי האדמה הצבורים בבטן האניה ישוטו להם למרחקים, אבל אם עד למחרת בבוקר הוא ישיג כסף כדי לשלם על כל הסחורה הזו, אזי כל תפוחי האדמה יעברו לרשותו.

אותו יום, יום חמישי היה, בשעת צהרים. עד יום שישי בבוקר עליו להשיג סכום כסף אדיר.

הרב מנדלסון עושה את כל המאמצים האפשריים. מנסה אצל עוד ועוד אנשים. הוא יודע שמשפחות בני תורה יחזיקו מעמד עם תפוחי אדמה ובלעדיהם על אף הקושי, אבל משפחות רבות – שעדיין אינן חזקות די הצורך – תישברנה חלילה. אנשים ייכשלו ולא ישמרו שמיטה באין להם מזון מינימאלי. ולאחר שייכשלו פעם אחת יתייאשו משמירת שמיטה כהלכתה עד זקנה ושיבה.

סייעתא דשמיא מרובה עמדה לו, להרב מנדלסון, ואחרי מאמצים כבירים הצליח לארגן את כל הסכום הנדרש. משרדי החברה היו בתל אביב. משום כך הזמין מונית מרחובות שתבוא בתשע בבקר לקחתו מביתו שבקוממיות למשרד בתל אביב כדי לסגור את העסקה.

בתשע בבקר יוצא הרב מנדלסון מהבית. פתאום רץ אליו בן אדם, מחזיק בזרועותיו ילד קטן כבן שנה. הילד מתקשה לנשום, מכחיל. האדם צועק אליו: "כבוד הרב, אתה הזמנת את המונית?"

אמר לוהרב מנדלסון: "כן".

אמר האיש: "אני לוקח לך את המונית הזאת. אני צריך להגיע לבית החולים 'קפלן' עם הילד, הוא כמעט לא נושם, אולי עוד נצליח להציל אותו".

באותם ימים לא היה 'הצלה' ולא פעלו ארגוני מתנדבים דומים. בכל קוממיות היה טרקטור אחד. אם ייסע אותו אדם על הטרקטור לבית החולים 'קפלן' עם ילד לא נושם – רק מלאך המוות יוכל לפעול שם…

שאל הרב: "מה קרה?".

אמר האב: "אתה לא רואה מה קורה לילד?".

הרב מביט, נכנס בקור רוח למונית ומורה לנהג: "סע", בעודו משאיר מאחור את האב והילד המכחיל בזרועותיו.

רץ האדם מהר הביתה עם הילד, שם את הילד אצל אשתו וברח לשדה – "אל אראה במות הילד".

עוברת חצי שעה, חולפת שעה וחולפות שעתיים. האיש אומר לעצמו: 'מה אני מרוויח מזה שאני יושב מתחת לשיחים? אלך הביתה'.

התקרב הביתה בפחד גדול. מביט, האם כבר יש קערה לנטילת ידיים? לא, אין. האם יש שלט 'הכניסה לכהנים אסורה'? לא.

הוא מתקרב, רואה את אשתו פותחת את הדלת, והילד מנפנף לו לשלום בצהלה. מה קורה כאן?

"הכל בסדר", אומרת לו אשתו, "אבל לאן נעלמת? חצי דקה אחרי שהלכת נשם הילד בלי שום בעיה, כאילו לא קרה כלום".

האב המאושר לא ידע את נפשו. על אף השמחה הגדולה וההקלה החליט לא לוותר לרב. אמר לעצמו: "יום שישי היום. בלילה, לפני קבלת שבת, הרב מגיע לבית הכנסת ואני אחכה לו בכניסה. איעמד עם 'שולחן ערוך' גדול ואראה לו שכתוב שפיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה כולה!".

בליל שבת הוא ניגש אל הרב. שאל אותו הרב: "מה קרה דקה אחרי שנסעתי?", אמר האיש: "האמת היא, שדקה אחרי שנסעת הכל הסתדר".

אומר לו הרב: "תדע לך, ברגע שבאתי לקחת את החליפה ולנסוע עם המונית לקנות את תפוחי האדמה לשומרי השמיטה, ידעתי שזה לא יבוא לי בקלות. ביקשתי: ריבונו של עולם, אם אתה עושה פנצ'ר, שזה יהיה רק בגלגל אחד ולא בארבעה. אם אתה עושה חור ברדיאטור – שהחור יהיה קטן, כך שנוכל להמשיך בנסיעה. ידעתי בלי ספק שיקרה משהו בנסיעה הזאת, כי השטן יעמוד לאורך ולרוחב ולא ייתן לי לקנות את הסחורה הנחוצה לשומרי השמיטה. מיד כשבאת אמרתי לעצמי: 'השטן צריך את הילד שלו?! לא! הוא רק רוצה לעצור אותי!'.

שמעתי את הסיפור על הרב מנדלסון זצ"ל והתפעלתי מאוד. סיפרתי אותו למו"ר מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, והוא אמר לי: "את הסיפור הזה מותר לספר רק לתלמידי חכמים, לא לאנשים פשוטים, כי על פי ההלכה אכן פיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה כולה. מי שלא הכיר את הקדושה של הרב מנדלסון ואת הראייה שלו למרחוק – עלול להבין את הסיפור הזה באופן לא נכון".

מה לומדים מהסיפור הזה?

דווקא בעת שאדם פועל דברים גדולים וחשובים הוא עלול להיתקל בקשיים גדולים. למה? משום שהשטן חפץ להפריע לקדושה.

אסור להירתע מן הקושי ואסור להיכנע. דווקא בשל הקושי מתקדמים ומתעלים!

חבל על המכות שלא קיבלתי

ונסיים בסיפור ידוע המסופר על פריץ אחד שהיה לו חוכר יהודי ישר ונאמן. פעם הוצרך הפריץ לנסוע מאחוזתו לזמן־מה והשאיר את עוזרו איוון כממלא מקום עד שובו. אותו איוון היה שונא יהודים באפן מחריד. על כן, מיד כאשר נסע הפריץ קרא ליהודי ואמר לו: "מרגע זה סכום החכירה שאתה צריך לשלם הוא פי ארבעה מהסכום שהיית משלם עד עכשיו".

כמובן, היהודי לא יכול היה לעמוד בזה, וכשהגיע סוף החודש קרא לו איוון והיכה אותו מכות נמרצות. על כל מאה זהובים שלא יכול היה לשלם הכה אותו הגוי מכה נוראה.

לאחר זמן שב הפריץ לאחוזתו. היהודי סיפר לו את כל אשר התרחש. קרא הפריץ לאיוון, ולאחר ששמע שאכן היכה את היהודי מכות איומות על לא עוול בכפיו, אמר הפריץ לאיוון: "לך תמכור את הבית שלך ואת כל הנכסים שלך. על כל מכה שנתת לו אתה חייב לתת לו אלף זהובים!".

שב היהודי לביתו ואמר לאשתו: "חבל… אילו הייתי מקבל עוד שתיים או שלוש מכות, כבר הייתי ממש מיליונר. חבל שלא קיבלתי עוד כמה מכות…".

היום, בדורנו, דור של עקבתא דמשיחא, יש ניסיונות קשים שמארגן לנו היצר הרע. יש פיתויים שלא שיערום אבותינו. פעם, כדי לחטוא היו צריכים לקחת סוס ועגלה ולנסוע עד לעיר הגדולה; היום, בלחיצת כפתור אחת אפשר לאבד ח"ו את כל הקדושה ואת כל הטהרה.

קשה לעמוד בניסיונות של פיתויי היצר. קשה לעמוד איתן מול צרות וייסורים. קשה, אבל השכר גדול ועצום.

קשה, אבל יש לנו את הכוחות לכך, מאחר שכבר עברנו בכור ההיתוך של שעבוד מצרים. כבר הטביע בנו הקב"ה את הכוחות הגדולים, ויכולים אנו להגיע בעזרת ה' להצלחה גדולה, ולהתפלל תמיד אפשר.