פעם פגש בעשיר גדול, שהיה בדרכו לחברת הביטוח על מנת לבטח את נכסיו, והנה כאשר נפגשו, צץ במוחו של העשיר רעיון, והציע אותו לרבי נחום: "רבי! אני בדרכי לבטח את נכסיי בחברת הביטוח, אך אם יבטיח לי כבוד הרב שאם אתרום את סכום עמלת הביטוח לצדקה, לא יארע לנכסיי כלום, לא תשלוט בהם האש וכדו', אסכים לעשות כן…".

הרב ישראל ליוש

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע רוֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ:"

בקשתינו מהקב"ה שיקרע את רוע גזר דיננו – טעונה ביאור, הלא אין ספק שטרם שגזר ה' את שגזר, הוא הפך בכל זכויותינו, בחן את סדר התשובה שערכנו או לא ערכנו, ורק אחר ששקל את הכל, גזר את דיננו. לו היה צד קל שבקלים להקל עוד על גזר הדין, סמוכים אנו ובטוחים שבוודאי היה עושה כן. אם כן, איך נעיז פנינו לבקש שיקרע גזר דין, שנקבע בפלס של אמת, בשקלול הרחמים המרביים שהיה ניתן לצרף?

בשלמא, כאשר מלך בשר ודם גוזר דין, אפשר לבקש ממנו שיביט על הדברים בצורה אחרת, ומותר אף להעמידו על טעותו, אבל מלך מלכי המלכים, שיא האמת ומקור הרחמים, בזכות מה אנחנו מבקשים שיקרע את רוע גזר דיננו, אחר שכל טענותינו בוודאי נלקחו בחשבון?

"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רוֹעַ הַגְּזֵרָה:"

יש לבאר שזו כוונת התפילה 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה', כל אחד משלושת עניינים אלו, תשובה, תפילה וצדקה, הוא סניגור מיוחד אשר בזכותו אנו מעוררים את זכותנו לבקש קריעת גזר הדין, אף לפנים משורת הדין, ונפרט ונבאר:

תשובה

ה'תשובה' היא מתנה מיוחדת שברא הקב"ה, שעל ידה נמחקות העבירות שעשינו, ויש בזה חידוש גדול, שהרי לולא מתנת הקל לא היה שייך למחוק ולנקות את מעשינו המקולקלים שעשינו, אבל הקב"ה ברוב טובו וחסדו העניק לנו מתנה טובה, וכשמה כן היא 'תשובה', כי כל מהותה היא לשוב אליו ית', ועל אף שחטאנו וכביכול התרחקנו ממנו, באהבתו אותנו, הוא נותן לנו הזדמנות לשוב אליו בחזרה ולתקן את דרכינו הרעה והמרחיקה.

אם כן, יש לומר, שבכח זה אנו באים אל הקב"ה ומבקשים ממנו שיקרע את גזר דיננו, וכך אנו אומרים לו: 'ריבונו של עולם! באהבתך ובחמלתך יצרת את ה'תשובה', אשר כל מהותה היא מחיקת פעולות שנעשו על ידינו, כמו"כ, באותה אהבה וחמלה, הפעל את אותה יצירה גם על פעולותיך – גזירותיך, ומחק אותם, כי אתה הוא זה שקבעת שלגודל אהבתנו ההדדית, אפשר לשוב האחד אל השני ולמחוק מעשים ופעולות מרחקות'.

בספור הבא, נבין באמת מהי עוצמת ה'תשובה', למבינים ומשכילים במהותה! כיבוד ההורים של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל מקמניץ, היה לשם ולתהילה, לאות ודוגמא. הוא לא חסך כל עמל ויגיעה כדי לספק לאביו את כל צרכיו, ותמיד דאג שכל משאלותיו יתמלאו במדויק.

כאשר גלה רבי ברוך בער עם ישיבתו ל'קרמנצוג', היה גם אביו בין הגולים, וגם שם דאג לכל מחסורו.

כאשר שבו מהגלות ל'וילנא', חלה האב ונפל למשכב, ורבי ברוך בער לא עזב את מיטת חוליו יומם ולילה. מקורביו אשר חששו לבריאותו, שנחלשה מהשהיה הממושכת ליד מיטת האב, הציעו לו שאחד מבני הישיבה יחליף אותו במשמרתו והוא יפרוש מעט למנוחה. לאחר ששכנעו אותו שבריאותו של אביו לא תינזק מכך, הסכים שאחד מבני הישיבה ישהה בשליחותו ליד מיטת אביו.

מחלתו של האב גברה, וכל מאמצי רבי ברוך בער להבריאו עלו בתוהו, וכאשר כבר היה מעל גיל שמונים, נפטר לבית עולמו. רבי ברוך בער התאבל עליו מאוד, אך מלבד צערו על מותו, חלשה דעתו עוד יותר כי האשים את עצמו שמא לא טיפל בו כראוי, ולו היה מטפל בו די הצורך, היה יכול להאריך את חייו יותר, כה גבר עליו צערו, ונפשו נשברה, עד שחששו לבריאותו…

באחד הימים נפגש עם מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, כאשר בא לאסיפה ב'וילנא', הם הסתגרו בחדר צדדי ושוחחו ארוכות בענין ה'תשובה'. ה'חפץ חיים' אחז בידיו של רבי ברוך בער כדי להרגיעו ואמר לו: "התשובה מלבד שהיא מכפרת על החטאים, היא גם הופכת את האדם למציאות חדשה לגמרי. אחרי שהוא שב בתשובה, נפשו מזדככת ונטהרת מכל פגם".

שיחה זו היתה עבור רבי ברוך בער כמים קרים על נפש עייפה. נפשו שסערה מאוד מיראת הדין על מיעוט בכבוד אביו, נרגעה, ולאחר דברי ה'חפץ חיים' אמר: "אני אדם חדש, אין עוד טעם להצטער על העבר".

כל ימיו היה רבי ברוך בער חוזר על ספור זה, והביע את רגשי תודתו למרן ה'חפץ חיים', ואמר: "דער 'חפץ חיים' האט מיר ממש מחייה גווען…" – [ה'חפץ חיים' ממש החיה אותי…]

תפילה

לכאורה גם על תפילה יש לשאול: מהי 'תפילה'? וכי יש לנו ספק שאם היה מגיע לנו את מה שאנו מבקשים מהקב"ה, הוא לא היה נותן לנו? וכי הוא בשר ודם הזקוק, חלילה, לחנופה או דורון כדי לקבל ממנו דבר זה או אחר?

אלא, מבואר בספרים, שהתפילה עצמה יש בה כדי לקרב אותנו להקב"ה, ולהגביר את אמונתנו בו שהכל ממנו ית', עצם הקריאה אליו והבקשה ממנו מעוררת זכות נוספת, מעבר לזכויות המגיעות לנו בזכות מעשינו, ובעבור אותה זכות, הנקראת 'תפילה', אנחנו מבקשים את בקשתנו.

המבי"ט מדגיש עוד יותר ואומר שכאשר אנו מתפללים ומחזקים את אמונתנו שהכל מאיתו ית', הקב"ה מבטל את העונש, כי המטרה הושגה אף בלעדיו, שהרי מעצמנו הגענו להכרה ולאמונה בו ית'. הן הן הדברים גם לגבי בקשת קריעת גזר הדין, הבקשה הזו אינה עבור זכות שחלילה הקב"ה לא זכר ואנחנו מנסים לעורר אותה בתפילת 'אבינו מלכנו…', אלא התפילה עצמה היא הזכות שבעבורה אנחנו מבקשים שיקרע את רוע גזר דיננו…

על גדולת כח ה'תפילה' נלמד מהספור הבא: עז היה חפצו של מרן ה'חתם סופר' זי"ע, שתלמידו יתמנה לרב באחת העיירות שהרב שם נתבקש לישיבה של מעלה. הוא השתדל בזה מאוד, ואף התאמץ ונסע עם אותו תלמיד אל העיר המבקשת 'מרא דאתרא', והמליץ מאוד לראשי הקהילה על אותו תלמיד שראוי הוא לכהן פאר כרב בעיירתם.

אך למרות כל השתדלויותיו של ה'חתם סופר', תלמידו לא נבחר למשרה הרמה, ודווקא המתמודד השני נבחר לכהונה. כאשר שמע זאת ה'חתם סופר', אמר: "אין בכח כל השתדלויותיי לעמוד כנגד תפילותיו ודמעותיו של התלמיד חכם השני… הוא הרי שפך דמעות כמים בתפילתו שיזכה להיבחר כרב…".

צדקה

בהזכרת ה'צדקה', מבקשים אנו מהקב"ה שיתנהג עמנו במדת הרחמים 'מדה כנגד מידה', כשם שע"י הצדקה נוהגים אנו לפנים משורת הדין ומטיבים עם ברואיו, והופכים את גזר דינו של הנזקק, מרע לטוב יותר, כמו"כ אנו מתחננים אליו ית' שיעשה עמנו צדקה ויתנהג עמנו לפנים משורת הדין, ויהפוך את גזר דיננו לטובה.

הסיפורים על 'צדקה תציל ממות' הם רבים, די אם נלקט אחדים, ונווכח שאכן 'זורע צדקות – מצמיח ישועות'. מורו ורבו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, הגאון רבי נחום מהורודנא זצ"ל עסק רבות בענייני צדקה, הוא נהג לאסוף כסף בעצמו מבעלי יכולת עבור עניי העיירות.

פעם בעת התעסקותו בענייני צדקה, פגש בעשיר גדול, בעל נכסים רבים, שהיה בדרכו לחברת הביטוח על מנת לבטח את נכסיו, והנה כאשר נפגשו, צץ במוח של העשיר רעיון, והציע אותו לרבי נחום: "רבי! אני בדרכי לבטח את נכסיי בחברת הביטוח, אך אם יבטיח לי כבוד הרב שאם אתרום את סכום עמלת הביטוח לצדקה, לא יארע לנכסיי כלום, לא תשלוט בהם האש וכדו', אסכים לעשות כן…".

"בטוח אני בזכות מצוות צדקה שתגן על רכושך…" – השיב רבי נחום להצעתו של העשיר. וכך הווה. מידי שנה בשנה היה בא העשיר לרבי נחום, תורם את סכום הביטוח לצדקה, במקום לבטח את נכסיו בחברת הביטוח…

באותן שנים פרצו שריפות רבות באזור, והן כילו את בתי הכפרים והשדות. בעלי בתים רבים איבדו את נכסיהם ונשארו חסרי כל, וראו איזה פלא, לנכסי העשיר שביטח אותם בחברת הצדקה, לא אירע כלום, האש דילגה עליהם כאילו לא היו כלל באזור הדליקה.

"האם מותר לי להסתכן ולנסוע אל מקום עבודתי ברמת גן, אחרי שהערבים התנקשו בנוסעי האוטובוס כמה פעמים, וכבר נפלו חללים רבים…?" – שאל יהודי את מרן ה'חזון איש' זי"ע, בימי מאורעות תש"ח.

"צדקה תציל ממוות!" – השיב החזו"א בקצרה, ומאז הפריש היהודי חמישים אחוז ממשכורתו לצדקה…