מאת: אריה ארליך
"וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה" (במדבר ג, ז)
את המחזה הבא מתקשים עדי הראייה לשכוח: בחג הפורים של אחת השנים נצפה הפוסק החסידי הנערץ בדורו, כשהוא עומד במרפסת ביתו ומשליך אל הרחוב מיני מתיקה שונים: שוקולדים משובחים, בונבוניירות מהודרות, סוכריות ותופינים; משלוח מנות שלם הושלך אל הרחוב, כשבפניו של הגר"מ הלברשטאם מצטיירת הבעת מיאוס.
מה היה פשר הדבר? ובכן, כפי שמספרת הרבנית דייטש, בין הבאים הרבים שנכנסו למעונו בחג הפורים הזה היה יהודי שהיה בעיצומו של דין תורה אצל הרב בבית הדין של העדה החרדית. הלה הגיע ובידו משלוח מנות נכבד, שאותו השאיר אצל בני הבית. אך יצוא – יצא האיש, והרב הזדרז אל המטבח. "איפה משלוח המנות שהשאיר האיש הזה?" שאל. משהובא משלוח המנות, פתחו הרב, וזיהה מעטפה מבצבצת מתוכו. היו בה מאתיים שקלים.
"אבא נטל את השטר, ורשם עליו באותיות ענק: 'שוחד!' הוא הניח את השטר בצד, וכמדומה שהוא עדיין מונח בין חפציו עד היום, כמובן ללא שימוש. את תכולת משלוח המנות עצמה השליך הרב מבעד לחלון…"
הגר"מ דייטש מוסיף, כי בפורים של אחת השנים האחרות הופיע במעונו יהודי שהותיר על השולחן מעטפה ובה חמשת אלפים דולרים לצדקה. הסכום החשיד את הרב, אף שהלה לא ניהל שום דין תורה בבית הדין. "מורי חמי נמנע מלעשות שימוש בכסף, ובמשך זמן ארוך נטל על עצמו את המעטפה לכל דיון בעדה החרדית. 'אם הוא משאיר סכום כזה, מסתמא יש לכך סיבה, ידע בחושיו המחודדים. עברו שבועות ספורים, והנה הופיע הלה לדין – תורה בזופניק. הרב ביקש לעכב את תחילת הדיון. הוא פנה לבעל הדין בתקיפות, הוציא את המעטפה מכיסו, ואמר לו: 'קודם כל, קח את זה'. בהזדמנות כזו, היתה נמהלת בהבעתו הרכה והחייכנית נימה של תקיפות שאנשים היו מקבלים פיק ברכיים מוחלט למולה. זו תקיפות של דין אמת".
הגר"מ דייטש: "אף פעם לא התכוון השווער להראות את הכוח שלו בפסיקה. היתה בו פיקחות מופלגת, אך גם תמימות של מי שניצב מול ההלכה בביטול גמור. מעולם לא נתן מקום לדעתו שלו. כל ימיו היה נשען על קודמיו, ראשונים ואחרונים. והיה לו שכל ישר מאוד. מכוח זה שהוא התעמק כל כך – שכלו היה ישר באופן מופלא. בזכות כוח היגיעה שלו – זכה לקנות את התורה בכל מ"ם-חי"ת קנייניה. כשבא לפניו שואל – על אתר היה תופס את עומק השאלה, בכל צדדיה. וכשבא אברך לשאול אותו בענייני הבית – היה השווער צולל אל תוך השאלה, לא רק ברוחניות, כי אם גם בגשמיות. זה נקרא 'חסידישער מורה הוראה'. פעם אמר לי: 'כשבא אצלך מישהו עם שאלה בידו – תחשוב שהוא היחיד, ושהוא הכי חשוב, הגביר הכי גדול. אם ר' מוישה רייכמן היה בא לשאול אותך שאלה, נכון שהיית מקדיש לו את כל הזמן? אז כך בדיוק תתייחס לכל שואל – דל ואביון כנגיד ושוע, בן היישוב הישן כתימני וספרדי ובן כל חוג ועדה.
"כוח ההוראה העצום שלו נבע מזה שהוא ראה בהוראה עניין של קידוש השם, של ריבוי כבוד השם. זה היו הבסיס שלו, נקודת המוצא. אף פעם לא עשה את החשבון הפרטי שלו. הוא הקדיש את עיתותיו למען אחרים, משום שזהו כבוד שמים. גם כאשר היו לו זמנים מאוד לחוצים, שאדם מן הישוב לחוץ בהם מחמת שהוא צריך לעשות דברים אישיים – השווער לקח את הזמן הזה, ונתנו לאחרים. הוא הבין שבכך הוא מרבה כבוד שמים, שבכך הוא מאהיב את ההוראה על ההמון. זה היה הבריח התיכון של כל החיים שלו, וכך הוא המשיך את דרכי אבותיו – כ"ק מרן הדברי חיים מצאנז, שבדמותו היה דבוק כל חייו. הוא לא רק התגאה בו, אלא ראה בו מורה דרך. וכמו שה'דברי חיים' היה כולו מסירות נפש לזולת – כך היה כולו מסירות נפש לזולת: שעוד יהודי יקיים הלכה כמו שצריך, שעוד יהודי יהיה יותר שמח לקיים את ההלכה, שלעוד יהודי תהיה מידה גדושה יותר של אהבת השם. רצוני לומר, שהוא ראה את פסק ההלכה כאמצעי לקרב בין יהודים לבוראם".
הוא אמר לי: 'דע לך, שמכל הוראה שאתה מורה, מכל פסק שאתה פוסק, מכל שאלה שאתה מכשיר או מטמא – נברא מלאך. זהו עולם ומלואו. כל שאלה. זכיתי שבמשך השנים כמעט לא זזה ידי מידו, היינו מאוד קרובים זה לזה. זכיתי שחמי יסתייע בי בעניינים ציבוריים רבים – ובכל דבר ראיתי כיצד מתקיימת אצלו 'שויתי השם לנגדי תמיד'. בכל דבר בדק מהו רצון השם, מה הקדוש ברוך הוא רוצה פה, איך ייצא קידוש השם. לכן – ואני מניח שתיכף תשאל על זה, אז אקדימך – לכן לא היו אצלו כל ההפרדות המקובלות של חוגים ועדות. עניינים אלו לא דיברו אליו, לא היו חלק ממארג חייו. הוא היה רק מסתכל ישר, מכוון ודרוך לראות איזו נקודה אפשר להוציא מכל שאלה, מכל צעד, באופן שיביא יותר כבוד שמים.
"אני רוצה לספר משהו על הסייעתא דשמייא שליוותה את ההוראה שלו", אומר הגר"מ. "פעם ישבנו יחד בבית ההוראה, והנה הגיע אליו מישהו לשאול שאלה. משום מה, אני רואה שחמי מתחמק מלהשיב לשואל. אמרתי לשווער: 'מה הבעיה? והרי הלכה ערוכה היא זו, כך וכך התשובה'. והשווער אמר לי: 'בכל פעם שנשאלת שאלה בפניי אני מרגיש סייעתא דשמיא. אינני יודע מדוע, אבל כאן אני לא מרגיש את ה'סייעתא דשמיא', ולכן אני נמנע מלהשיב. אחר כך התברר לי שהלה לא בא לשאול, אלא לקנטר בא. היה ויכוח בין אנשים והלה רצה להוכיח משהו ואמר: 'אלך לרבי משה הלברשטאם ותראו שאני צודק'.
"הוא נקשר בנפש השואלים, ואלה נקשרו בו. לא אחת ראיתי איך לאחר שהשואל יוצא את ביתו, חמי לוקח ספר תהילים ופשוט קורא מתוכו בדמעות שליש, ומתפלל להשם שלא ייכשל בפסיקה שנתן לשואל. פעם אמר לי: 'לך תדליק נר לזכות רבי מאיר בעל הנס'. שאלתי אותו מדוע, והוא השיב: 'לפני כמה דקות בא לכאן מישהו לשאול אותי אם לעשות ניתוח ואמרתי לו להימנע. תדליק נר ואני אשלשל מעות לצדקה, כדי שלא יאונה לו כל רע'".
(קטעים נבחרים מתוך ראיון – משפחה)