"וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (בראשית מ"ט, ט"ו)
וברש"י: עול תורה
אני זוכר שפעם אחת התנהל ויכוח גדול בין רבי הירש פאלי לרבי חיים שאול קרליץ, זכר צדיקים לברכה, ויכוח שעד היום איני יודע מי הצודק בו, ואיני מתיימר להכניס את ראשי בין שני הרים גבוהים:
רבי הירש אמר כך: כל דבר שלא משקיעים בו- נאבד מהר. דוגמא לכך מצאנו באדם הראשון: הוא הוכנס לגן עדן, מלאכי השרת היו צולים לו בשר, ומסננים לו יין, ולא היה חסר לו כלום. אולם הוא נטרד משם מהר מאוד! ולא סתם נטרד, אלא עם קללות שהשפיעו על כל האנושות. כל כך למה? כי הוא קיבל את גן עדן בקלות, הוא לא היה צריך לעמול עליו.
דוגמא נוספת שהביא רבי הירש זצ"ל היתה מלוחות ראשונים, שאותם קיבלו ישראל בקלות, ומשום כך אף אבדו אותן בקלות. גם כאן אנו סובלים מכך עד עצם היום הזה, ועלינו ללמוד תורה מתוך טרוף ומתוך שיעבוד.
רבי חיים שאול חלק עליו ואמר: וכי סבור אתה שהיה קל לו, לאדם הראשון? והרי הכתוב אומר (בראשית ב', ט"ו) : 'ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', הקב"ה היה צריך לקחת אותו בדברים, ולשכנעו להיכנס לגן עדן, ומשום שאדם לא רצה בכך. וכי יש לנו מושגים על העמל של אדם הראשון? האם אתה רוצה שהוא יכין לעצמו את הבשר והיין וזה יקרא העמל? אדם הראשון חי כל כולו בעולם של עמל, שאין לנו מושגים עליו…
בכל מה שנוגע לאדם הראשון אינני יודע. יש ויכוח בין שני גדולים. אבל במה שנוגע לנו – היסוד ברור ובודאי נכון: מה שבא לאדם בקלות- הוא מאבד מהר, שלא כמו מה שהגיע אליו על ידי טורח ויגיעה. זהו טבע הבריאה! מה שאדם קונה בעמל, ממשיך ללוות אותו, ונשאר איתו לנצח.
היה פעם בחור כישרוני מאוד, בעל זכרון מופלא, שיכול היה לעבור על דף גמרא שלם בחמש דקות. לאחר מכן היה ניתן לערוך לו "מבחן סיכה" על כל מה שלמד. בוקר אחד, לאחר שהתעורר משנת הלילה, גילה לתדהמתו שאיבד את כל זה…
הוא רץ לכל הגדולים שיברכוהו, ויתנו לו עצות מה לעשות. כל אחד מהם אמר לו משהו אחר, כל אחד לפי דרכו ולפי שיטתו.
אבל תגובת הסטייפלר זצ"ל היתה שונה. הוא אמר לו: "אני בשום פנים ואופן לא אקלל אותך… מצלמות בראש אינן ברכה! אדם לא בא לעולם כדי לצלם. יש בעולם מספיק מצלמות… באנו לכאן כדי לעבוד, כדי לעמול!" עם כל מה שהבחור הוסיף לבכות ולהתחנן- הסטייפלר נותר בשלו! בשום פנים לא אברך אותך שיחזור לך הכח כבתחילה… זו קללה ולא ברכה!
אספר סיפור על בחור נוסף שבא למרן ראש הישיבה זצוק"ל וסיפר לו שיש לו בעיות בישיבה בה הוא לומד, והוא מבקש לעבור לישיבה אחרת. נענה ראש הישיבה והשיב לו: "יש לך בעיות? יש לך קשיים? דע לך שזה לכתחילה! כשלא הולך הכל חלק – זוכים לקנות תורה, כי תורה נקנית ביגיעה, ביסורים! רק בצורה כזאת אדם עולה וגדל בתורה". הוא הורה לו, הלכה למעשה, לא לעבור ישיבה.
הדור שלנו- כבר אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל- הוא דור מפונק. משום כך מעטים הם הזוכים לתורה. אנו גדלים בדור שהכל צריך ללכת כמו שרוצים וכל בעיה- ולו הקטנה ביותר- מוציאה אותנו מן הלימוד. בצורה כזאת- אי אפשר לגדול!
ישיבת "אורחות תורה" בתחילת דרכה היתה מעל מאפיה. היה קשה מאוד ללמוד שם. היו הרבה עשן וריח שהקשו על הלימוד. באנו למורינו, ראש הישיבה זצ"ל ושטחנו באוזניו את הקשיים. נענה ראש הישיבה ואמר, בהגברת קול: "וכי סבורים אתם שהבריאה השתנתה? מאז ומעולם כך היתה דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה. אם הכל היה טוב- אי אפשר להצליח, כדי להצליח- חייבים שיהיו קשיים! תשמחו שאלו הם הקשיים שלכם… תורה בלי עמל ויגיעה, בלי השקעה ומסירות- לא הולכת!".
כבר אמרו חז"ל (שבת קל ע"א), שכל מצוה שמסרו ישראל עצמם עליה, כגון עבודת כוכבים ומילה- עדין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה- עדין היא מרופה בידם.
התומר דבורה נעלם!
שמעתי משני הורים של שני בחורים, שהיו רגילים להגיע לביתו של רבי הירש לעיתים קרובות. אחד מהם היה קרוב משפחה שלו. יום אחד, כשהגיעו לביתו, מצאוהו יושב ובוכה. הבחור, קרוב המשפחה, שאל אותו לסיבת הבכי, ורבי הירש השיב: "היתה גניבה בבית".
הבחורים התפלאו. הבית היה מסודר, הכל עמד על מקומו, על איזה גניבה הוא מדבר?
הבחור הנ"ל פנה שוב לרבי הירש ואמר בבדיחותא: "כנראה חלמתם חלום… הרגעו! לא היתה גניבה. הכל נמצא במקומו!".
אך רבי הירש, שהיה נסער מאוד, טען בלהט: "היתה גניבה! גנבו לי את ה"תומר דבורה"! הוא לא נמצא במקומו הקבוע בארון הספרים"…
אנחנו צוחקים מהסיפור הזה, ורבי הירש בוכה ממנו… כמה רחוקים אנו מן האמת.
רבי הירש לא מוצא את ה"תומר דבורה" במקום. הוא רוצה ללמוד בו, ואינו יכול… נורא נוראות! היתה גניבה בבית! הספר איננו, והוא יושב ובוכה! אלא מאי? במקרה הגרוע ביותר, אפשר לצאת לחנות ולקנות "תומר דבורה" חדש- הכל טוב ויפה, אבל בינתיים אין לו את הספר בו חשקה נפשו ללמוד! בינתיים- אין לו חיים…
זוהי בקשת החכמה, ייקור החכמה, ההערכה הגדולה לתורה, של אדם גדול.
חי למען הזולת
ואם בר' הירש עסקינן, צריך לדעת שלכל בית מדרש היו דברים שמאפיינים אותו באופן מיוחד. אין לאחד מעלה על רעהו. מינאי ומיניה יתקלס עילאה. המיוחד שהיה בישיבת סלבודקא, חברון, תחת הנהגתם של שני המשגיחים, רבי מאיר חדש ורבי הירש פאלי, היתה ההקפדה על הארת פנים ומידות טובות. שני המגיחים שמשו דוגמא חיה לתלמידים בהשקעה המיוחדת שלהם למען הזולת. איך לשמח אותו, איך לסייע בעדו, איך לרומם אותו. החיים שלהם היו הפקר למען הבחורים בישיבה. הבית של רבי מאיר היה פתוח יומם ולילה. הפקר גמור. תלמידים נכנסו, אכלו ושתו בו כאות נפשם, בכל שעה. הוא אף נתן את מפתחות הבית לבחורים. לא היו לו חיים פרטיים.
כשרבי הירש נפטר באתי לניחום אבלים. הקריאו שם מכתב שיהודי שלח בפקס, ובו הוא מבקש למחות מחאה, וכך כתב: "הפליגו בשבחו של רבי הירש זצ"ל עד כמה היה מקרב את כל אלו שהכיר, והיה מפקיר את עצמו למען הבחורים שבישיבה. ואני מבקש למחות! וכי רבי הירש קירב רק את הקרובים אליו? וכי הפקיר את עצמו רק לבחורי הישיבה? אני שכבתי ב'הדסה', רבי הירש לא הכיר אותי וכשראה שאני נמצא בצרה- אי אפשר לתאר במילים, כמה הוא מסר את עצמו למעני. הרגשתי שהוא לא חי בשביל עצמו, אלא בשבילי ובשביל אחרים"…
להלן אחד הסיפורים שסיפרו עליו בישיבת חברון. קשה לדעת את האמת אם היה או לא היה. אבל בדרך כלל לסיפורים שיצאו משם היה 'בית יד':
פעם ישב רבי הירש באוטובוס, באחד הספסלים האחוריים. באחת התחנות עלתה אשה לא דתיה עם כלב גדול, והנהג אמר לה לשלם כרטיס גם עבור הכלב. האישה סירבה. התפתח ויכוח, הטונים עלו, והתפתחה מהומה שלימה…
המשגיח של ישיבת חברון לא התבייש… הוא פסע מסוף האוטובוס עד הנהג, ואמר לו בחיוך: "הכלב הזה פחות מגיל חמש, ועל פחות מגיל חמש לא משלמים כרטיס"…
ברגע אחד נרגעו הרוחות… הנהג חייך, האישה חייכה, הויכוח הסתיים, והאוטובוס המשיך לדרכו… מה תאמרו? בושות! ביזיונות! לא, כבוד התורה! כל אלו לא מעניינים את רבי הירש! מה שמעניין אותו הוא להגיד מילה טובה אחת, ולהשכין שלום בין אדם לחברו.
מידות טובות- שורש הגידול
אני זוכר עדיין 'ועד' שמסר לנו רבי הירש:
הוא הביא את החסיד יעב"ץ ששואל שאלה: אצלנו מסמלת רחל, בתו של כלבא שבוע, את הסמל לאהבת תורה. היא העדיפה לוותר על כל העושר של בית אביה ובלבד שתוכל להינשא לעקיבא, רועה הצאן. לכאורה צריך להבין, מה ראתה לשטות זו? הרי היא לפום מעלותיה- יכלה לקבל את הבחור הטוב ביותר של עולם הישיבות, בפרט שאביה הוא אחד משלושת העשירים הגדולים ביותר בירושלים. מדוע היא לוקחת רועה צאן, שאך לפני זמן מועט אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור"?
הוא ביאר: עקיבא- עוד בטרם הפך להיות רבי עקיבא- היה מעולה במידות. כשיש מידות טובות- יחד עם רצון אמיתי להשקיע בלימוד התורה. כפי שרחל אבחנה שהרצון הזה קיים אצלו- אין ספק שהוא יעלה ויתעלה מעל כולם. הבסיס להצלחה בלימוד הן המידות הטובות. כשיש מידות טובות יש קרקע פוריה להצמיח פרות משובחים, ועל ידי עמל ויגיעה על עשרים וארבע שנות לימוד הוא יגיע אל הפיסגה.
לראות בכאב ובצרת הזולת
כשאחי יוסף מבחינים שהעניינים במצרים מתחילים להסתבך, הם אומרים איש אל אליו (בראשית מב, כא): "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". שואל הרמב"ן: מדוע לא תולים את הסיבה לצרות הבאות עליהם, בעצם העבירה שעשו- בגלל המכירה שמכרו אותו? הוא מתרץ דבר מזעזע, קשה לי להירגע ממנו, וזה לשונו: "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו"!
נורא ואיום! הם מכרו את אחיהם לישמעאלים, קרעו אותו מאביהם, אבל כל זה לא גרוע כמו "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". פגם במידות- שלא להאזין לתחנוני אח שמתחנן על נפשו- הוא הדבר הגרוע מכל.
כי הבסיס לגדלות הוא במידות הטובות, אל לו לאדם לחיות רק לעצמו. עליו להיות נושא בעול עם אחיו. להרגיש את צרכיו, מועקותיו, ולפעול למענו.
אנחנו מדברים על דמויות מהדור הקודם. כל כך חבל שנפרדנו מהם. זה היה דור שחי אחרת וגדל אחרת, וכך הגיע לדרגות אחרות. שומה עלינו לזכור כיצד, ועם מה, הגיעו גדולי התורה לרום מעלתם: עם עמל ויגיעה, עם לימוד מוסר, לב טוב ומידות טובות!
כפי שאמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהבאנו לעיל, מעלת הדורות הראשונים היתה שהם השקיעו יותר!
פעם פנה אדם ושאל את הרב שך איך נהיים אדם גדול? נענה והשיב לו" "יש לכך רצפט פשוט: משקיעים. ככל שמשקיעים יותר – כן גם מקבלים יותר".
(מתוך הספר- דורש טוב חנוכה)