הרב יונה פינהדלר
הסיפור שאני רוצה לספר לכם הוא אמיתי מתחילתו ועד סופו. הפרט היחיד ששונה זה שמו של הבחור.
זה קרה לפני עשר שנים. שימשתי אז כר"מ באחת הישיבות בירושלים, הייתי ממונה על קבוצה של בחורים ב'קיבוץ', ותפקידי היה לשמור על קשר איתם, למסור להם שיעורים קצרים, לדאוג שהם נכנסים לסוגיות, שהם מחוברים לנושאים הנלמדים בישיבה ועוד.
באחת הפעמים, באמצע חודש אדר ניגשתי לבחור אחד שעד כה לא פנה אלי. אמרתי לעצמי, מעניין למה הבחור הזה לא יוצר קשר, אולי שווה שנבדוק מה איתו, בדיקה יזומה מכיווני.
אמרתי לו, אלחנן, תביא בבקשה את הגמרא שלך, בוא נשב ונלמד יחד ככה חצי שעה, אולי קצת יותר. מה אתה אומר???
אבל אלחנן, שם בדוי כמובן, הסתכל עלי במבט אטום: "אין לי גמרא".
לא הבנתי, מה זאת אומרת אין לך גמרא? מתי היא אבדה לך? הלווית אותה למישהו?
והוא משיב לי ביבושת, לא הרב. אין לי גמרא כי לא קניתי ולא הבאתי גמרא לישיבה.
אני עדיין לא מבין… "אלחנן", אמרתי לו, "הזמן התחיל בראש חודש אלול, אנחנו עכשיו בעיצומו של חודש אדר, כלומר עברה יותר מחצי שנה, עוד לא היה לך זמן לקנות גמרא. תסביר את עצמך?".
ואז הוא שואל אותי: "הרב רוצה את כל ההסבר או רק את הגרסה המקוצרת?".
"כמובן שאני רוצה את כל ההסבר", אמרתי, והתיישבתי לידו, הבנתי שאני עומד לשמוע סיפור…
והוא סיפר, ועוד איזה סיפור!!!
**
אבא שלי ראש ישיבה, אמר לי אלחנן, הרב בטח שמעת עליו, הגאון רבי…
מגיל קטן, הוא החדיר בנו אהבת תורה. כשרק התקרב הסיום של כתה ג' בחיידר, אני כבר הייתי כולי ב'אורות'. לא יכולתי לחכות לתחילת כיתה ד', שיתחילו ללמוד גמרא.
אני הייתי מקשיב לאבא שלי כשהוא היה לומד עם חברותא עם או תלמידים. הוא תמיד היה שואל שאלות, וגם שמעתי אותו אומר פעם שכשלומדים גמרא, אסור לשבת כמו בול עץ ורק להקשיב. חייבים לשאול, לבדוק מה לא מובן, לברר, לחקור.
כשהתחלנו ללמוד בכתה ד', לא היה מאושר ממני בעולם. מהרגע שקנו לי חוברת של 'אלו מציאות', הייתי מלטף אותה בחיבה, וקורא בה כל יום, בלי להבין. קורא וקורא. הייתי יושב ליד הסטנדר ומתנענע ככה, משמיע 'ניגון של גמרא' כמו אבא. זה היה מדהים.
בשבוע הראשון למדנו רק את המשנה. זה היה קצת מאכזב, כי משניות כבר למדנו גם בכתה ג', אבל מצד שני זה הגביר את הציפיה, וכשהגיע השבוע השני, התחיל המלמד שלנו להסביר את דברי הגמרא, והנה מגיע הקטע. "מצא פירות מפוזרין שואלת הגמרא "וכמה?", עונה הגמרא "אמר רב יצחק קב בארבע אמות!".
המלמד עשה כזאת דרמה מהשאלה, ואחר כך מהתשובה, שהחלונות כמעט נעתקו ממקומם.
ואני, כולי נרגש, סוף סוף למדנו את המילים הראשונות של הגמרא, הרמתי אצבע ושאלתי: "הרב'ה הרב'ה, אבל יש לי שאלה???".
הרב'ה הסתכל עלי ואמר: "כן אלחנן, מה השאלה שלך?".
אמרתי לו, "אני לא מבין. אם רב יצחק יודע שפירות מפוזרין זה 'קב בארבע אמות', למה הגמרא צריכה לשאול שאלה ולענות תשובה? הגמרא היתה צריכה להתחיל ככה: "מצא פירות מפוזרין, אמר רב יצחק, קב בארבע באמות".
הרב'ה שמע את השאלה והסמיק מזעם. הוא קרא לי לגשת אליו, ואני ניגשתי עם חיוך ענק, הייתי בטוח שהוא הולך לתת לי איזה פרס קטן על השאלה הנפלאה ששאלתי, אבל אז הוא הנחית על לחיי כזאת סטירה מצלצלת, שאני ראיתי כוכבים. המשקפיים שלי עפו לצד השני של הכיתה, הכיפה נפלה לי, ואז הוא צעק עלי: "תרים את הכיפה, שייגעץ! לא פלא, ילד ששואל כאלו שאלות על הגמרא, לא צריך בכלל כיפה. אתה לא מתבייש, זה בן של ראש ישיבה? אתה תדבר על הגמרא בכבוד, מה זה לשאול כאלו שאלות על חז"ל הקדושים. אתה יודע מי היו האמוראים הקדושים האלו? כל אחד מהם היה יכול להחיות מתים, מי אתה בכלל שתשאל עליהם כאלו שאלות!!!".
(המשך הכתבה בהרחבה ב'לקראת שבת' שיופץ אי"ה בימים הקרובים)
מקוה שתביאו את המשך הכתבה
גם באתר דרשו.
מחכה בקוצר רוח