"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" (שמות ל', י"ב)
בפרשתן "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם". ביאר בה הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע וז"ל: "הנה 'תשא' לשון הגבהה הוא. ויש לרמז, למשל, הטובע בים – כל זמן שראשו מבחוץ ואינו משוקע בתוך הים לא יזיק לו. כמו כן ייאמר גבי 'פרנסתו של אדם' אשר נמשלה לים והדאגות וטרדת הפרנסה הם גלי (אותו) הים, והעיקר לשמור ולהגביה את ראשו – שהראש לא יהיה משוקע בתוך גלי הים. זהו 'כי תשא את ראש בני ישראל' העיקר להגביה את הראש והמוח לפקודי ה', וממילא אף שהגוף עוסק בפרנסה, גופא בתר רישא גרירא", עכ"ל.
וכן ביאר הרה"ק מקאצק זי"ע, בקרא (תהלים קכ"ח ב') "יגיע כפיך כי תאכל", כי בדווקא אמר יגיע כפיך ולא יגיע ראשך, לומר, שאף שפעמים ועל האדם להתעסק בפועל ידיו, לצורך פרנסתו או לשאר עניינים, מכל מקום יראה לעסוק בהם רק בידיו, ואילו ראשו ומחשבתו לא ישקעו יחד עם ידיו בפועל הגשמי.
אמנם למעלה זו – שיישאר ראשו צף מעל פני המים יגיע רק על ידי האמונה שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל, וכמו שכתב ה'פלא יועץ' וז"ל: "שיאמין באמונה שלימה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואפילו אם היה הוא יחיד בעולם לא יעדיף להרוויח יותר ממה שגזור עליו. ואם יתווספו סוחרים כמותו לאלפים ולרבבות, לא יחסר ממה שקצוב לו" עכ"ל. אז יבין שלא ייתן לו ולא יוסיף לו אם יצרף את ראשו ומוחו ליגיע כפיו, כי כל הנקצב לו ממילא בוא יבוא אליו בכל אופן.
הרה"ק ה'אבני נזר' זי"א (נאות דשא ח"א דברים מפי השמועה) המליץ בדברי חז"ל (קידושין כט.) "האב חייב ללמד את בנו… וי"א אף להשיטו במים", שכמו השט במים, הרי אף שגופו שקוע במים מכל מקום חייב להיות ראשו ממעל – מחוץ למים, כך ילמד האב את בנו, שבכל עת עיסוקו בגופו בענייני גשם, יעסוק בהם רק בגופו, אבל ראשו ומחשבתו יהיו 'מחוץ למים' למעלה, כלפי שמים.
וכמעשה שהיה עם הרה"ק רבי חיים מקראסנא זי"ע, שהיה יושב יומם ולילה סגור ומסוגר בחדרו על התורה ועל העבודה, וכמעט שלא היה יוצא אל המון העם. פעם הגיע לעיר קראסנא גוי מומחה, שהיה עושה 'חכמות' שונות ומשונות, ואחת מהן שקשר חבל דק מגדות הנהר אל עבר האחר, והיה מהלך ופוסע על החבל ועובר מעל הנהר כולו, כמהלך על היבשה בשלוה ובבטחה. ויקהלו כל העם בני העיר לראות את המחזה הנורא הזה, ואף הרה"ק רבי חיים יצא אל עבר הנהר לראות את המחזה הנורא, וייפלא העם: מדוע יצא הצדיק הקדוש מד' אמותיו של קדושה וטהרה לראות המחזה? אחר גמר המחזה פנה הרה"ק לשוב אל ביתו, בהיותם בדרך שאלו המשמש – "ילמדנו רבינו על מה ולמה ראה הרבי להגיע הנה לצפות באותו ערל, המהלך מעל הנהר וכפסע בינו לבין המוות?", ויענהו הרבי: "ראה נא, גוי זה מהלך ומסכן את נפשו עבור פרנסתו, אך מכל מקום באותה שעה שהוא מהלך על גבי החבל, אינו מעלה בדעתו מאומה מענייני הפרנסה, אלא כל מעייניו ומחשבותיו שקועים אך ורק בפסיעותיו בחוט הדק אשר הוא עובר עליו, שהרי אם יסיח דעתו אף לרגע כמימרא לחשוב על פרנסתו וכדו', מיד ימעט ויצנח לתוך הנהר (וכבר לא יצטרך לפרנסה…). כמו כן יש לנו ללמוד מהאי גברא, דאף כשיוצאים אנו על הפרנסה ועל הכלכלה, וכל חד וחד טרוד מבוקר עד ערב להביא טרף לביתו, מכל מקום צריכים אנו לדעת שבעת העיסוק בפרנסה אין לנו לתלות את מחשבתנו ודעתנו כי אם בקל עליון (שאין הפרנסה תוצאת ההשתדלות), שאם לא כן מיד ניפול ח"ו למחשבות פיגול באמונה, ואין לנו כי אם לקשר את מוחנו ולבנו באבינו, כי ממנו תבוא לנו הפרנסה בריווח ובנקל".
ביסוד זה היה הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע מבאר את דברי הגמרא (ברכות ח.): "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים", ולכאורה צ"ב במה גדלה מעלתו של הנהנה מיגיע כפיים יותר מהירא שמים? וביאר, שהכוונה לעוסק ביגיע כפיו בלא שיגיע ראשו, שאף בעסקו בענייני עולם הוא רואה את בוראו בכל צעד ושעל, מדרגה זו של אמונה זכה וברה, עולה יותר על מדרגת ירא שמים (הובא בחמדת דוד פר' עקב).
איש יהודי היה באחת מעיירות גאליציא, ולו ממון הרבה כחול הים. באחד הימים הלווה זה האיש סכום גדול לאחד מבני ישראל העניים… ובהגיע עת וזמן הפירעון "והילד איננו"… מה עשה זה המלווה? קיים רק את הסיפא של הפסוק – "…תהיה לו כנושה", והיה הלה מרדף אחריו ולוחץ עליו בכל מיני לחץ ודחק. הלווה שלא הייתה בידו אפילו שווה פרוטה, החליט בלית ברירה לברוח אל עיר אחרת, אך לא הועיל במאומה כי המלווה רדף אחריו לשם, גם בעיר השלישית והרביעית לא ניצל מצפורני המלווה, וכך כשזה בורח וזה רודף הגיע עד העיר בעלזא בימיו של הרה"ק המהר"א זי"ע, שם קיווה למצוא מנוח לנפשו אבל גם שם ראה לפתע את המלווה לנגד עיניו, מיד נכנס הלווה אל רבו הרה"ק מבעלזא, ושפך את לבו על אותו המלווה הרודפו עד חרמה… שלח הרבי לקרוא למלווה, ושאלו מה לך רודף אחריו, ויען המלווה – "הרי זה לווה רשע ולא ישלם"… א"ל הרה"ק: "דע לך כי מעות המיועדים לאדם מן השמים לעולם ישארו בידו, ואם יפסידם במקום זה ירוויחם במקום אחר", וישאל המלווה: "האם הרבי מבטיחני?", חזר הרה"ק על דבריו הקודמים (מבלי להתייחס לבקשת ההבטחה): "לעולם לא תפסיד את מעותיך, אם תמחל לו על החוב רווח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, והכסף כבר ימצא את דרכו להגיע לידך"… כשמעו כי כן הבין כי 'יש דברים בגו' ויען ויאמר: "הריני מוחל בלב שלם ללווה ופנה לחזור לביתו (כי מה לו להישאר אחרי מחילתו) והנה, בתחנת הרכבת קנה זה המלווה כרטיסי הלאטר"י (לוטו) וזכה בגורלו בסכום מעות כאותו הסכום של ההלוואה 'לא פחות ולא יותר'" (מפי הגאון החסיד ר' שלום בראנדער זצ"ל).
המאמין בה', יודע שהכל נקצב מן שמיא, יישאר תמיד בישוב דעתו, ולא ירדוף אחר פרנסתו מתוך בהלה, וכל הנהגתו תהיה במתינות ובדרכי נועם. וידע שאף שאמת נכון הדבר שהאדם מחוייב להתעסק בצרכי פרנסתו, מפני שכך ברא הקב"ה את עולמו – שיתנהל בדרך הטבע ובהעלם התגלות האלוקות, מכל מקום אין ההצלחה תוצאת ההשתדלות, ואין ההשתדלות אלא אחיזת עיניים בעלמא, וכלשון הרמב"ן (בראשית ל"ז, ט"ו) "הגזירה אמת, והחריצות שקר", כלומר, שהרי האדם ירוויח בדיוק כפי מה שנגזר עליו, וכל החריצות ותוספות ההשתדלות לא יועילו לו מאומה, ואם נגזר עליו עושר רב יתעשר אף אם לא יעבוד יותר מדאי.
וכך אמר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהאיש הבוטח במלאכתו ובעיסוקיו וחושב שמהם יש לו מזונות ופרנסה, הרי הוא כעובדי הכוכבים ומזלות – כי מה בינו וביניהם, הללו מדמים בנפשם כי יש בכח הכוכבים והמזלות להשפיע עליהם שפע פרנסה ושאר הצטרכויותם, וכיו"ב ממש הוא הסומך על עסקיו ו'עובד' אותם, בחשבו כי מהם תצמח ישועתו… אלא יאמין האדם שכל הצלחת העסק אינה אלא צינור ואמצעי, שעל ידו שולח לו הקב"ה פרנסתו בכל עת ובכל שעה, וכל מה שהוא צריך לקבל בודאי יקבל, בין אם יעבוד ובין אם לא יעבוד, אלא שעליו להתנהג כמנהג העולם ולעשות פעולות השתדלות כדי להמשיך את הפרנסה מידו הפתוחה והמלאה.
('באר הפרשה' כי תשא תשע"ח)