"והייתם לי סגולה מכל העמים" (יט ה) מכות
מדוע אותה הלכה, שעשו שונא ליעקב? למה ועל מה – יובן הדבר בסיפור מעשה:
רב אחד דרש בשבח הצדקה והחסד. עולם חסד יבנה, וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. אמנם לא הכל עשירים ולא הכל יכולים להיטיב בממונם, אבל גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שזו בגופו וזו בממונו בלבד, וגמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים. כל אדם יכול למצוא הזדמנויות ודרכים להיטיב.
בין השומעים, עגלון העמל בפרך להרוויח פרוטות ולהביא לחם לפי הטף. ברוך השם שאינו נזקק לחסדי הבריות ואינו מתפרנס מן הצדקה, אבל לתת לאחרים – אין בידו. דברי הרב הרעישוהו: לא בכסף בלבד אפשר להיטיב, יש דרכים נוספות, וכל אדם יכול למוצאן. אם אתה רואה הלך המשרך דרכו, העלהו לעגלתך. אם רעב הוא, האכילהו מציקלונך. אם צמא הוא, השקהו מקנקנך.
אבל אלו חסדים מזדמנים. שואף הוא שחסד ה' יחפוף עליו באורח קבע, ועליו לקבל על עצמו מעשה חסד קבוע.
ואז נצנץ בו רעיון: בעגלתו קבוע פנס, להאיר בחשכת הלילה. בהגיעו לביתו, מכבה הוא את הפנס, אין בו צורך.
לו – אין בו צורך, כי הוא נכנס לביתו המואר. אבל העוברים והשבים ברחוב – זקוקים לו. הרחוב חשוך, ורצוף מהמורות. בימות החמה הן בורות ומכשלות, ובימות הגשמים שלוליות וביצות. פנס – יאיר לעוברים ושבים את דרכם, ויברכוהו על כך. החסד ירשם לזכותו, וירעיף עליו חסדים ממרום.
לאחר הדרשה פנה אל הרב, וסח את רעיונו. התרגש הרב שדבריו עושים פירות, חיזק ידיו והרעיף ברכות.
באותו ערב, כששב ממלאכתו, מילא את מיכל העששית ותלאה על העגלה, שתאיר את הרחוב. בלב מתרונן שב לביתו, אכל ועלה על יצועו.
בבוקר, כשהלך לתפילה, העיף מבט וחשכו עיניו. הפנס היה מנותץ, שברי הזכוכית מילאו את העגלה, וכתמי השמן הכתימו את המושבים. לא ההפסד הכספי צרב, גם לא הטורח באיסוף ובניקוי —
חש כקין, שקרבנו נדחה. הן לטובה חשב, להרבות חסד כיכולתו ולהמשיך עליו חסד ממרום. ונשלח מלאך לנפץ, אין לו הסבר אחר. למה, מדוע?! הן עולה הוא עתה לתפילה, ישאל את הרב.
שמע הרב, וענה: "יוזמתך ברוכה היתה, אשריך ואשרי חלקיך. ותקבל עליה שכר מלא, כהבטחת חכמינו: חישב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה!".
"אז מדוע דחו את חסדי, מדוע נתצו את פנסי?!"
"עליך להבין", ענה הרב, "העוברים והשבים נעזרו באור הפנס וברכוך. אבל באישון לילה יצאו הגנבים למלאכתם, והם – במחשך מעשיהם, והאור מסכל מזימתם. עלולים לראותם, לחשפם ולהסגירם. אינם מסוגלים לסבול את האור, והם שניפצו את הפנס"…
לעניינינו: "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג) עם ישראל נושא האור. נוהג על פי התורה, הליכותיו מעודנות ומשפטיו צדיקים, ומהווה תוכחה אילמת ונוקבת לכל ההולכים בשרירות ליבם, פורקים עול ומתמכרים לתאוות. משולחי יצרים המשולים לחושך ואפילה, ואינם מסוגלים לסבול את האור הקורן מהבית היהודי ומבית המדרש –
כלום פלא בכך, שהם שוברים ומנתצים את הפנס?!
אין לאכול בידיים
הקיסר האוסטרי פנה לרב המדינה השר רבי שמשון ורטהיימר זצ"ל ואמר לו: "נקעה נפשי מהסתת השרים והכמרים, שטוענים נגד גאוותכם על היותכם העם הנבחר. התוכל לענות להם תשובה שתסכור פיותיהם פעם אחת ולתמיד?"
ענה: "ודאי, ועוד היום!". לפי הוראתו נערך שולחן ארוך בטרקלין המלכות. במרכזו, לכל האורך, צלחות ובהן פלחי פירות העונה. בהוראתו, שקדו צורפי המלכות על כלי הסעודה. כל השרים הוזמנו לצפות במבחן. עמדו לאורך הקירות והביטו בשולחן הערוך. משרתי המלך יצאו והביאו ארבעים גויים מרחוב העיר. הציבום משני צידי השולחן. והכרוז הודיע: "אין לאכול בידיים, רק באמצעות מזלג!"
אבל מזלגות, אין.
המלצרים נכנסו, והניחו לצד כל אדם מזלג, ארכו כחנית. הביטו בו נדהמים, איך אוכלים עם כזה כלי? המתינו המלך והשרים כרבע שעה, ושלחו את האנשים לדרכם.
עוד הם יוצאים, ואל הטרקלין נכנסו כארבעים יהודים, שמשרתי המלך הביאו מהגטו היהודי. העמידום משני קצוות השולחן, והכרוז הודיע: "אין לאכול בידיים, רק באמצעות מזלג!".
הביטו היהודים בצלחות הפירות, סקרו את המזלגות הארוכים, ופעלו בזריזות. כל אחד שיפד פלחים במזלגו, והושיטו נכחו אל פיו של היהודי העומד מולו. בתוך דקות מספר התרוקנו הצלחות, וברכו ברכה אחרונה…
"ההבנתם מדוע אנו העם הנבחר?", אמר השר לחבריו המשתאים, "משום שאנו פועלים כאיש אחד, ודואגים איש לרעהו!"…
המכות כאבו
אני זוכר – היה זה בראשית ימי המדינה, כשהביאו את עולי תימן ארצה. גזזו פאות, העבירו על הדת, איימו לשלול את הפרנסה, את פת הלחם, ממי שישלח את ילדו לחינוך תורני. הלכנו, כמה בני תורה, לראש העין, לרשום את בניהם לחינוך שכה רצו בו. ועוקרי הדת החטיפו לנו מכות רצח, זה היה נורא…
חזרנו באוטובוס. אני זוכר שתימני אחד ישב לידינו וקונן: "ומפני חטאינו גלינו לארצנו", הלב נקרע.
עלינו לבית של ה'חזון איש' זכר צדיק לברכה. המכות כאבו, אבל הכישלון צרב. אמרתי: "רבי! בפולין וברוסיה עברנו שואה גשמית, פה עוברים שואה רוחנית!", סיפרתי איך גורשנו במכות, ככלבים.
הזדקף ה'חזון איש' וענה: "אנחנו חיילים! עלינו לעשות כל מה שבכוחנו, וה' ישלם שכרנו!".
שאלנו: "להמשיך?"
וענה: "בכל הכח! על כל מכה – ישולם שכר עצום ורב!"
האמת, בטוח הייתי שכוונתו לשכר רב בעולם הבא – אבל כשאני רואה את פריחת עולם התורה הספרדי, את תלמודי התורה והיכלי הישיבות וכוללי האברכים, המוני בני התורה, כן ירבו, אני מבין שכונת ה'חזון איש' היתה לשכר עצום ורב בעולם הזה, יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו!
והיו אותן מכות כהכאת הצפרדע במצרים. על כל מכה שספגנו יצאו נחילים נחילים של בני תורה, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו! ללמדנו, שעלינו לעשות את שלנו –
וה' יעשה את שלו!
(מתוך הגדה של פסח 'והגדת')