את השיחה פתחנו עם המאייר הנודע ר' גדי פולק שליט"א, שנודע לכולנו באיוריו ובציוריו הייחודיים, ובקשנו לתהות האם האמרה הנודעת ש'תמונה אחת שווה אלף מילים', מתעצמת בימינו שההמחשה ואמצעיה התפתחו לבלי הכר?!
"בוודאי" – משיב לנו ר' גדי – "פעם נשאל רב נודע אחד העוסק בענייני הקירוב "למה אתה עושה שטיפת מוח לאלו הבאים במחיצתך?" הוא חייך ואמר: "אתה רואה – המוח, כמו בחלקים אחרים של הגוף, לפעמים הוא מפונק ואינו סובל לכלוך, ואז אין שום דבר פסול בכך שהוא נשטף מעת לעת".
זה הכח העומד מאחורי הבעת התמונה שהוא אכן חזק ביותר, המוח שלנו מנווט בצורה כזו שקליטת המידע מתרחשת בשני מישורים: המודע כמו – טקסט, נאום, דימויים חזותיים, והתת מודע – שהוא מערך אסוציאטיבי. תינוק קטן כל שנייה בימי חייו הוא רוכש הרבה מידע, הוא אינו טורח על כך, ואף לא מנסה להתרכז – זה בעצם עובד ברמה התת מודע של מוחו.
כאשר ה'ילד' שלנו גדל – זה סוג של תפיסה הוא מוחלף בהדרגה על ידי למידה ברמה של תודעה, ומחדיר לעצמו ידע ולימוד, הכולל בחינות הערות והפעלה, במקביל הדרך היא להקטין את כמות המידע שהוא מסוגל 'לקלוט' בכל פעם. הדוגמא הבולטת ביותר – התפתחות שפה חדשה, לאדם מבוגר – קשה הרבה יותר לקלוט את רזי השפה ולשחות בה.
אבל למרות כל זאת, אצל מבוגר יכולים להישאר 'קולטני מידע' שדרכם לא יהיה שום הבדל והם יוכלו להמשיך לחדור לתוך מוחו.
וכאן יש נקודה מעניינת אחת: אם המידע עובר דרך 'שער-מודע', אנו מסוגלים איכשהו לסנן זאת מה אנו לומדים ומה לא מעוניינים ללמוד ולקרא או לקלוט, אבל לפני 'חדירת התת מודע' אנחנו בהחלט לא מוגנים, וכל מה שנתפס בתת מודע אכן נקלט פנימה ללא כל אפשרות למנוע זאת.
זה מה שנקרא 'שטיפת מוח' כי המוח נשטף במידעים המגיעים דרך התת מודע לקרבו, והם נותרים באדם.
ואיך כל זה מושפע מראיית התמונה?
התמונה יש לה השפעה חזקה בתת מודע, כי היא יכולה באיכותה להכניס דרך התת מודע את הקורא לתוככי העניין מבחינה רגשית ועמוקה, ואם התמונה אכן מביעה זאת היטב, התוצאה בהתאם מומחשת היטב.
אתן לכם דוגמא מוחשית לכך, שאולי ייראה סיפור פשוט, אבל אני משתמש בו בהרצאותיי לפני קהלים שונים, ובוודאי יוכל להביע אף לקוראיכם את המסר החד מאחורי התמונה. באו אליי אנשים שכתבו סיפור שמטרתו היתה להאהיב את המצוות על הילדים, ובקשו שאצייר להם התמונות לכך, המחבר כתב את הסיפורים לילדים, ועל הסיפורים הללו הם רצו שאני אצייר להם ציורים בכדי להוציא לאור את הספר , כשהבקשה היתה לתמונות שימחישו יותר מכל את המסר בסיפור. קראתי את הסיפור, שהיה בעיקרו על מאיר ואבא שהלכו יחדיו לטיול לגן החיות. מאיר מצא כובע, לאחר שניסה לחשוב אם שייך הדבר אולי לבעלי החיים השונים, הוא בודק אולי זהו כובע של פיל ונוכח שאין לו, וכך הולך מחיה לחיה, עד שמוצא אדם שנראה תר ומחפש דבר מה, ומתברר שעף לו הכובע והוא מחפשו, ואז השיב לו הילד בשמחה, והמבוגר אומר לו כל הכבוד קיימת מצוות השבת אבידה.
"כששומעים את הסיפור", אמרתי להם, "זוהי הצורה האחרונה שבה ניתן להעביר מסרים לילדים, הרי מה ראיתם כאן בסיפור, שיש מצוות השבת אבידה, והטפתם לילד לעשות זאת, וכי נראה לכם שילדים שיקראו סיפור זה שיומחש אף הייטב בתמונות, יאהבו יותר את מצוות השבת אבידה ויתחברו אליה?! אני מסופק לגמרי, כי בהטפה ואילוץ שכזה לדעתי הדברים פחות נקלטים".
אז מה היתה הצעתכם לעשות כדי שהדברים יומחשו אצל הילדים היטב?
אני ציירתי להם תמונה שבה אכן נראה גן חיות כמקום חוויתי במיוחד, רואים כמה הילדים צוהלים, וכמה עשרות רכבים חונים ומבקשים לחנות בכדי להספיק להגיע למקום הכיף, אבל בדרך כלל לגן חיות מגיעים הורים עם ילדים, ציירתי כמה אבות היושבים עם ספר ולומדים זה בפינה זו והשני בפינה אחרת, כל מבוגר שרואה זאת חושב, איזה הורים בלתי אחראיים שבאו לגן חיות עם ילדיהם אבל במקום לשמור עליהם, מעיינים בספר…
אבל הילדים קלטו משהו אחר לגמרי, הם ראו שגם במקום החוויה הגדול, שלכאורה נועד רק להנאה, עדיין לא נאמר שהוא פטור ממצוות לימוד תורה, וגם אם ההורים הולכים עם ילדיהם כי זה צורך, התורה הולכת עמהם, והם מחפשים לעצמם פינה ללמוד בה, ולהראות שהתורה יקרה ומצויה בכל מקום גם במקום החוויתי של גן חיות.
המסר שיצא מכך הוא לא רק לאותם רגעים אלא לדורות, ואני אומר לכם על סמך ניסיון של שנים ארוכות, שאותו ילד שהתחבר לתמונה, כשהוא יגדל ויהיו לו ילדים, והוא ייצא עם ילדיו לגן חיות בכדי לשמחם, אולי הוא ישכח לקחת קרם שיזוף או מטען, אבל גמרא הוא לא ישכח לקחת עמו, כי הוא כילד חווה בתמונה שגמרא וגן חיות הולכים ביחד, וזה נכנס לו לתת מודע, שלא ייתכן שאפילו במקום כמו גן חיות לא תהיה לו גמרא בתיקו לעת הצורך, ואם לא יעשה זאת יחוש שלא בנוח, מבלי שידע כלל מהיכן באה לו מחשבה זו, שכולה מראייה של תמונה כילד שהטביעה חותם בתת מודע.
המסר שמשתקף מתמונה זאת הנראית לכם כאן, שצריך לקיים מצוות בכל מקום ובכל זמן ושעה, יש אנשים שמקיימים מצוות רק בבית או בחיידר או בבית הכנסת, אבל במקום 'כיף' או להבדיל בימי הפורים כששיכורים ושמחים מעט, חושבים שדיני תורה פחות מחייבים. לא אשכח שפעם בלכתי ברחוב עם רעייתי, הגיע בחור והתיז עלינו ספריי בצורה מבזה ממש, ושאלתיו לפשר מעשיו, והוא עונה לי בכזו פליאה כשבבת צחוק על פניו – "עזוב היום פורים", ותמהתי, "וכי בפורים אין מצוות וקוים הלכה?!"
כך באמצעות תמונה ניתן להחדיר לתת מודע מסרים שנותרים אצל הילדים לאורך שנים ארוכות , ולכן קיימת חשיבות רבה שצריכים ההורים לשים עיניהם אלו מראות וספרים מגיעים הילדים לשזוף את עיניהם.
האם אכן ניתן לומר מניסיונכם רב השנים שתמונה אכן יכולה לחולל פלאות גם לאורך זמן אצל הרואה אותה?
הסיפורים שימחישו זאת רבים, ומסופקני אם גליונכם הנכבד יהא די בעבורם, אך אספר לכם סיפור לדוגמא שהתרחש לפני כמה שנים שתבינו עומק העניין.
יש לי זוג בני דודים שמטפלים בבוגרי סמינר 'ערכים', כאלו שהיו בסמינר ובעקבותיו חפצים להתחזק יותר, והם לומדים איתם ומזמינים אותם לשבתות ומועדים, ומסייעים להם בתהליך ההתקרבות לבוראם.
פעם אותה אישה טיפלה באישה אחת חילונית שעברה סמינר 'ערכים' ורצתה להתקדם בתהליך החזרה בתשובה, אך בעלה התנגד לכך מאוד, ומלבד שהוא לא שיתף פעולה עמה, הוא אף תקע מקלות בגלגלים, והפריע לה בהתקדמותה.
יום אחד לפני חג הפסח היא הגיעה לבית הקרובים שלי, ללמוד עם בת דודה שלי מעט אידישקייט, והיא רואה על השולחן את ההגדה של פסח שהוצאתי באותה שנה עם תמונות ואיורים מיוחדים שיצאו לאור עם רבי ברוך צ'ייט, וכמובן כל התמונות נערכו ע"פ מדרשי חז"ל כפי המפורט שם, היא מסתכלת על ההגדה ופונה ממש בתחינה לבת הדודה, שאולי תאפשר לה ליטול הגדה זו עבורה לליל הסדר, באמרה שאין לה דרך לערוך סדר עם בעלה, כל לפחות תיעזר ההגדה המצוירת שממחישה היטב את יציאת מצרים וכל סיפור ההגדה.
בת הדודה משיבה, כי ההגדה יצאה רק השנה ואף הם טרם הספיקו להתעמק בה, ומסכימה לכך בתנאי שתשיב זאת בחול המועד לביתה. באומרה, שבמצבה המורכב, "אם את כל כך מבקשת ורוצה להתקדם, ואין לך מהיכן לקחת זאת, תקחי את ההגדה לליל הסדר, אך תחזירי לנו אותה בחוה"מ".
ואכן, כהבטחתה, האישה חוזרת בחול המועד לבית הקרובים עם ההגדה, ואז היא מספרת – "לנקות את כל הבית לפסח לא היה שייך, כי בעלי התנגד לכך נמרצות, ולא רק זה, אלא שהוא פורר עוגיות בכל פינה בבית, אבל בלית ברירה ניקיתי עבורי פינה בחדר, וישבתי בו לערוך את עבורי את ליל הסדר, וכמובן שהתענגתי על ההגדה שהמחישה לי יותר מכל מהותה. החדר השני ישב בעלי וכדרכו הביט במכשיר הנודע והטמא.
באחד הרגעים באמצע הלילה הוא קם וניגש אלי לראות מה אני עושה, ואציין שהוא בתפקידו משמש כמבקר אמנות במוזיאון ישראלי, וכשהוא רואה אותי יושבת ומביטה בהגדה של פסח המצוירת, הוא שואל אותי מה אני עושה?! אמרתי לו שהיום ליל הסדר, ואני מביטה בהגדה חדשה שיצאה השנה ובה מומחשת יציאת מצרים…
הוא כמבקר שמכיר אמנות מהי, רואה שההגדה פתוחה בעמוד שבו מומחשים כעין חמשת התנאים שהיו מסובים בבני ברק, וראה את כל הציור ופרטיו, והתפעל מכך, והחל לשאול אותי, מה הם התמונות הללו?!
עניתי לו שוב, שזוהי הגדה שיצאה עתה, אך הוא הפציר וביקש לראות זאת, והיות והיה זה לקראת סוף הערב, הותרתי זאת בידיו והלכתי לנום על יצועי.
בבוקר כשקמתי בשעה לא מוקדמת במיוחד, אני רואה אותו עדיין יושב באותה כורסא ותנוחה כפי שהיה אתמול עת עליתי על יצועי, כשהוא קורא מאמר של הרב נויגרשל הממוקם בסוף ההגדה"…
ואז היא מסיימת את המשפט המרגש מכל – "למרות שעבר החג והגיע חול המועד, הוא לא חזר בתשובה, אבל לפתע התחיל להתייחס בכבוד לכל מה שאני עושה, והיחס השתנה לבלי הכר, מזלזול בוטה לכבוד והערכה נדירים".
מיותר לומר, שההגדה נפסלה לשימוש בחג הפסח כי שיירי העוגיות שאכל נותרו על ההגדה, אבל המסר והזכויות שמאחוריו אכן רגשו את בני הדודים שסיפרו לי זאת.
יודגש, שההגדה כולה ממחישה יותר מכל על סמך מקורות שלנו, כשבסופה מצוינים כל המדרשים והגמרות והמפרשים שמהם לוקחו ההשראה לציורים, שהמחישו כל נקודה בתמונה, והוא כמבקר אמנות כשרק החל להביט בה, אכן קיבל בתת מודע מושגים ששינו לו את ההסתכלות כלפי אורחות הדת וההלכה.
הוי אומר שתמונה יכולה ממש להפוך מודעות של מי שמביט בה…
ממש כך, אני רואה זאת בכל שנות עבודתי, שאין כמו תמונות להמחיש ולהשפיע בתת מודע, כאמור, על האדם המביט, והיא בכוחה לגרום למביט שינויים מהותיים ממש.
אוכל להוסיף על כך רעיון נפלא שנדמה שהוא ממחיש את הנאמר לכם יותר מכל, המשנה בסנהדרין [י, א] אומרת – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם וכו', ואלו אין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים חיצוניים". ומעודי תמהתי, מה הוסיף כאן רבי עקיבא ברשימת אלו שאין חלקם לעולם הבא את הקורא בספרים חיצוניים, והרי אם יקרא ספרים חיצוניים, אם יגיע לידי אפיקורסות כבר שנוי במשנה אפיקורס, ואם יגיע בכך לכפירה, אף הוא נשנה קודם לכן, ואם כך, מה הוסיף רבי עקיבא בכך.
מהניסיון שלי עם עולם הציור והתמונות, אני חושב שהפשט בכך הוא פשוט בתכלית, שאם האדם מביט בספרים חיצוניים, הוא מכניס לעצמו עולמות שיחדרו למוחו בתת מודע וישפיעו השפעתם אף לאורך שנים ארוכות, ולכן זהו חידוש מיוחד שלמרות שלא הגיע עתה לידי אפיקורסות וכדומה, אין לו חלק לעולם הבא, כי כבר הטמיע בעצמו את החיסרון הנורא שיוכח אצלו עם השנים.
דומני, שדווקא דרך בימתכם החשובה, אולי זוהי ההזמנות להזהיר גדולים על הקטנים, שכל אדם יידע שלא רק המודעות צריכה שליטה, אלא אף המתרחש בתת מודע, שחומרתו גדולה בהרבה, כי תמונה אחת שאינה טובה וכשרה, יכולה לחולל הרס נורא שיהיה ניכר לאחר שנים רבות, ולכן הזהירות מכך צריכה להיות פי כמה וכמה, ותן לחכם ויחכם עוד.
אני מביט עתה במשקפיים אחרות על המאיירים המציירים שאחריות כבדת משקל על כתפיהם…
אכן ממש כך, אין ספק שהאחריות כאן היא עצומה, אם אתה שואלים "מה צריך שיופיע בכל תמונה שחפצים שתהיה עוצמתית" – התשובה היא: "כן, כמעט כל דבר שימחיש עוצמה לדורות. וכאן מוטלת על המאייר האחריות לשאת בכובד משקלו, עד כמה המוטיב יכול לסייע להעביר המסר באופן חיובי או חלילה להיפך. לצערנו בעולם שאינו שומר תורה ומצוות, אפילו חוקרים נודעים כבר מודים בקול כמה התמונות והגישה לכל תמונה נוטעת הרס מוחלט באישיותם של צעירים על אחת כמה וכמה סכנת הטכנולוגיה, ולכן האחריות היא עצומה ונשגבה ממש".
עכשיו אתם מבינים למה קריקטורה המזיקה ביותר, והספר התם ביותר היוצא 'החוצה' – יכול להוביל לעיתים להשלכות בלתי נעימות?! כי כדי לראות את ההשפעות הללו תתאפשרנה רק במהלך השנים, ואז אתה לא יכול להיפטר מהם לעולם!!!
איורים ככלי בידי היהדות
מי שעוד מוכר בתחום האיורים, ומצליח להאהיב התורה על ילדים ובוגרים לא מעטים, הינו הצייר הנודע הרב יוני גרשטיין שליט"א, ובשיחה מיוחדת עם מוסף שב"ק, אנו נחשפים לעולמו הפנימי של המאייר, היודע כי עול גדול רובץ על שכמו.
"אין ספק שבאמצעות הציור והתמונה ניתן להעביר מסרים בכל תחום לעומק בלתי מוגבל" – הוא פותח בפנינו – "זוהי הסיבה שיש ציירים שנמנעים מציורים מסוימים, כך לדוגמא הצייר הנודע ר' יוסי רוזנשטיין, הטוען שלא ראוי לצייר דמויות תורניות מדורות עברו, ולכן בכל ציור שהוא נצרך להביע זאת, הוא עושה צורות ודמויות מעץ כדי להמחיש שהדמויות אינם בר השגה כלל. המסר מאחורי הדברים ברור, כי התמונה יכולה להחדיר מסרים עמוקים לראשו של המביט בה, ולכן נדרשת אחריות גדולה לכך".
האם אכן לכל אורך הדורות היה משקל כה גדול לציור ותוצאותיו?
ישנו דבר מעניין, שאף הגויים וגדולי הציירים בעולם, ציירו הרבה את סיפורי התנ"ך וסיפורי המקראות בה, ועשו מכך אמנות מיוחדת. הסיבה לכך בעיקר כי פעם לא היה כה קל לצייר תמונה, ותמונה היתה מוזמנת בדרך כלל על ידי מי שהיה לו כסף להזמין תמונות שכאלו, והם היו בעיקר מלכים, ולכן ביקשו לפי הנושאים הללו שיציירו להם תמונות.
גדול הציירים בכל הדורות לדעתי הינו 'ואן ריין רמברנדט' שחי בערך לפני 400 שנה, והיה מקורב לרבי מנשה בן ישראל, ואף הוא צייר בעיקר את סיפורי התנ"ך לפי הבנתו, והציורים הכי יפים שלו היו הציורים האלה, והוא אהב לצייר יהודים.
ואכן הציורים שבאים לתאר את ההווי היהודי, הם מלאי נופת צופים שניתן להשקיע בכל פרט עוד נקודה הלכתית ועוד זווית רעיונית מעניינת, ודרך ההבטה בתמונה, יכול המביט ללמוד זאת ולהחכים ממש. כוחה של תמונה מחמת כך הוא לאין ערוך.
מה המיוחד באיורים שראיתם בה עבודה ועשייה לשם שמיים?
כל מטרת האיור עבורי הינה אך ורק עבור המטרה העליונה לקדם שם שמיים. והאיורים מעטרים את ספרות חכמינו והלמידה לילדים ונוער. סיפור חיי כולו כרוך בכך, וממנו ניתן ללמוד הרבה על השפעת הציור בכללות. נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מילים, דברים שהינם פרי רוחם של האנשים יסודם אמת, כח הציור הוא יסוד הכרחי להבנת נידונים וניתוחם.
בימינו, בשל השתנות הזמנים, רבים מהנושאים הנידונים בגמרא ובמשנה רחוקים מציור שכלם של הלומדים במיוחד הילדים והבוגרים מעט.
לכן אחת הסדרות האחרונות שבאו לסייע ללומדים אותה איירתי הינה 'פני ישראל', שדרכה ניתן להכניס את הלומד לאווירה הקסומה של התרחשות הנידונים התלמודיים ממש כבעת התרחשותם ובתנאים שהיו מובאים בימי התלמוד, שהכל חיו חיי כפר על המשתמע מכך.
מהיכן אכן החל הדבר?
"אני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי", הוא אומר לנו, ומראה לנו הצצה נדירה לתמונות ילדותו. "כבר בגיל שלוש אמרה הגננת להורי כי הקריירה העתידית שלי תהיה בעולם הציור. הורי לא שבעו נחת מהמקצוע של בן השלוש. המשכתי לצייר באינטנסיביות כשכשרון הציור הנדיר מופיע גם אצל אחי התאום דודו – גדול אמני הציור והפיסול כיום, ויצירותיו נמכרות במאות אלפי דולרים.
בגיל חמש עברנו מירושלים לרמת גן. החינוך אותו ספגתי הן בירושלים והן ברמת גן היה חילוני. אמנם בבתינו נראו סממני מסורת, כיאה לבתים הדתיים שמהם הגיעו הורי. סבי מצד אמי היה סופר סת"ם, אך כל ילדיו נסחפו ברוח הציונות.
אחרי לימודי אקדמיה בצרפת, אחי דודו עבר הכשרה בגרפיקה שהיתה אז ידנית, ודרשה אמנות ורמת ציור גבוהה. אני, העדפתי להתמקצע כצייר. אבל כנראה שנפשות תאומים אינן מסוגלות להיפרד, ואחי, שלא היה מרוצה מהלימוד בארץ, שהיה נמוך מידי לכישורו הבולט, הגיע לאקדמיה הצרפתית. בתכנוני במקורי, הייתי אמור להיות בצרפת כארבע שנים, אלא שבמהלכן פרצה מלחמת ששת הימים ושבנו לארץ.
כששבתי לארץ, היה ברור לי שההכרה הציבורית בכישוריי, תגיע מיד. אבל האכזבה היתה מרה. התברר כי גם בעולם האמנות 'החופשית' ההיררכיה ברורה, יש שולט ויש נשלט, ומי שרוצה לשרוד חייב מרפקים חזקים. התקדמתי בתחום היטב. אך טבעי היה שאמשיך בכך. אבל אז הגיע התהליך של הכרת עולם היהדות במלא עוזו, וכשהגעתי לב"ב כבעל תשובה, גיליתי שאין כלל הבנה בתחום בציבור החרדי, בעיתונים בקושי היו ציורים, ועל קריקטורות לא היה על מה לדבר.
השקעתי כל כולי בלימוד, להפתעתי קבלתי דרבון לא צפוי כאשר הייתי בזמנו אצל מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל לצורך הכרעה חשובה. הוא שאל מה אני עושה למחייתי, וספרתי על הציור שנטשתי לטובת הלימוד. הייתי מופתע כאשר שאל למה אני לא ממשיך בציור, ואחר כך הדגיש כמה אני מוכרח כל יום להקדיש מעט לנושא.
מאז חזרתי לצייר, התחלתי בעיתונכם 'יתד נאמן' וקבלתי הצעות ממו"לים שביקשו את שירותי להוצאות ספרים וחוברות. ההתחלה היתה עם ציורי ילדים, לא היה אז אף מתחרה בשוק, בייחוד לא בתחום האיורים שהיה חסר בעלי מקצוע משלנו.
בציור אפשר להכניס רגשות מגוונים ויופי של צבעים והוא יותר משוחרר מאיור כי אינו נחתם במסגרת כלשהי. יש המון צימאון לדבר החזותי, בימינו התרגלנו שהכל סביבנו מוחשי. בכל מקום שהולכים אליו מוצרים תלת מימדיים מציפים אותנו. לכן נוצר צורך לראות מעבר למילים, לסגנן כל דבר. יש רצון להעביר מסרים באופן מהיר לילדים ודרך האיורים זה מצליח מאוד. בנוסף, עולם המיחשוב והדפוס המתקדמים מקלים על הוצאת ספרים מאוירים, שגם קרובים לכיס, ולכם הם נפוצים במיוחד".
"כל אחד מדבר בשפתו שלו", מסיים לנו ר' יוני בציוריות אופיינית – "הציור הוא שפה, והשפה של ציורי הינה יהודית מוצקה. אני מאושר על הזכות למלא את ייעודי ולהשתמש במתנה המיוחדת שנתן לי הבורא למען התורה והפצתה, וכאני רואה כמה ניתן להביע בתמונה, אני מבין היטב כמה הזהירות והאחריות הנדרשת בכל תמונה היא לאין ערוך".
(מוסף 'שבת קודש'- פרשת יתרו כ"א בשבט תשע"ז)
1/630