"דבר אחד אני מבקש ממך, עזוב את ביתי ואל תוסף ראות את פני. עשה בכספי מה שתרצה". יצא סעדיה, ובעודו על סף הבית אמר: "אתה נוקם ונוטר, אכריח אותך לקבל את שלך בדין תורה…"

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

הנה סיפור נפלא מקורות יהודי תימן בדורות עברו. הסיפור, המובא בספר 'בסערות תימן', מסופר בלשון אותנטית עסיסית, בצירוף משפטים תימניים מקוריים.

"שני חברים עסקו במסחר שנים רבות, עד שאמרו הבריות שום דבר אין בכוחו להחליש את האהבה והידידות ביניהם. תמיד, עם עלות השחר, היו השניים שמים את הסחורה על חמורים ויצאו יחד לכפרים למכור סחורתם. כך הצליחו במסחרם ולא ידעו עוני. באחד הימים, והם כבר לא בבחרותם, אמר סעדיה לחברו סאלם: "אני מוכרח למהר היום לביתי. נזכרתי שהיום הוא יום "היאהר-ציאט" לאבי-מורי ועלי להיות בבית הכנסת. סיים אתה את מכירת הסחורה ומחר נתראה".

"טוב" – ענה סאלם – "יהי אלוקים עמך". עלה סעדיה על חמורו וכל הדרך זירזו שילך מהר, עד שהתכסה החמור בזיעה. בא סעדיה לעיר, שהה זמן מה בבית הכנסת ויצא החוצה. הוא יוצא והנה ראה מרחוק את חברו סאלם. סעדיה, שרק עכשו הבחין שאיבד את ה"כורדה" שלו, הוא שקיק הכסף, פנה אל סאלם ואמר: "אולי מצאת את הכורדה שלי?". ענה סאלם: "כן, מצאתי. מרוב חפזון נפלה עליך. טוב שאני מצאתי את הכורדה ולא אחר" ונתן לסעדיה את הכורדה שלו. סעדיה התחיל למנות את הכסף. בין כך ובין כך עמדו אנשים רבים מיוצאי בית הכנסת סביב שני החברים. התחיל סעדיה צועק: "אוי לי, אוי לי. היו בכורדה ארבעים ריאל והנה רק עשרים". סאלם צחק ואמר: "אם יש לך רצון להתלוצץ, הרי זה סימן טוב". אך סעדיה המשיך: "באמת התורה, אין כל חשק לצחוק. חסרים לי כאן עשרים ריאל. אוי שנחפזתי מעשה חפזון סופו רזון".

סאלם לא הבין, אך התאפק וקרא: "מנה ידידי עוד הפעם את הכסף וחשוב, אולי היו לך רק עשרים ריאל? הן הכורדה סתומה בפתחה ואין לחשוב שנפלו ממנה ריאלים". אמר סעדיה: "הנה מניתי שוב והכסף חסר". סאלם כאב לבו וחשב: "אני לא פתחתי את הכורדה ובודאי שלא לקחתי גזל, מה לעשות?". ניכר היה שבלבו הוא מצטער.

לפתע התחיל סאלם מדבר אל עצמו ואמר: "הא", "נפלתי בפח, יצרי השיאני לקבל טובת הנאה בשכר טרחתי. הייתי בטוח שלא תדע בדיוק חשבון כספך והוצאתי מן הכורדה עשרים ריאל". עוד הוא מדבר הוציא הוא עשרים ריאל מכיסו ונתנם לסעדיה ואמר לו: "סלח נא לי וקבל את שלך, הרי לך עשרים ריאל".

סעדיה הכניס את הכסף לכורדה ואמר: "מחול לך, מחול לך" והלך לו. הלך סאלם מהר לביתו למען לא יראו העומדים כי דמעות עומדות בעיניו והענין היה לשיחת האנשים בעיר.

נכנס לביתו ואשתו קבלתו במאור פנים ובברכה: "אירחיב לביתך!". והוא כמעט לא יכול היה לדבר. רק בחדר סיפר לאשתו את כל המעשה ואמר: "האם אקח כסף לא שלי? אפילו מגוי לא אקח. קל וחומר מידיד". ענתה אשתו: "למה עשית זאת, לתת לו מכספך"? השיב סאלם: "וכי מה הייתי צריך לעשות?". "לירוק בפניו"! ענתה האשה והוסיפה: "אחרי כה הרבה שנים רבות ביחד, הוא חושד בך?

האשה החזיקה בדעתה ואמרה לבעלה: "האם בשביל מצות השבת אבדה, היית צריך להוסיף לו משלך?" סאלם המשיך לדבר ולנחם את אשתו וזו כאשה נאמנה וטובה, מיהרה להביא לו מן התבשיל שהכינה וקפה "'קישר". ישבו שניהם לאכול ולבם כבד עליהם מן הדבר שקרה. ראה כך אמר סאלם לאשתו "יא מארה. המשל אומר, מצוות לא נקנות בקלות כמו שמפצחים אגוזים. מצוה אמיתית צריכה לעלות בכסף ולפעמים גם בקרבנות. אני יודע שלא פתחתי את הכיס הכסף שלו ולא נגעתי בכספו והקב"ה זימן לי מצוות השבת אבדה". כך דיבר בפיו, אך לבבו היה מר עליו מאד על כך שחברו חשד בו והחליט לא לדבר איתו לעולם.

באותו הלילה נפתחה דלת ביתו של סאלם וסעדיה נכנס לחדר הגדול והוא כאדם שרץ בדרך ארוכה. "הייא עליכם שלום", אמר לסאלם, "באתי לומר לך שלא התנהגת עמי כאח".

"מה קרה" – שאל סאלם- "נזכרת שחסר לך עוד כסף?"…

ענה סעדיה בבושת פנים: "עוד כסף… עוד כסף… למה אתה מענה אותי? למה נתת לי כסף שלא לקחת ממני, שלא מגיע לי?"

השיב סאלם: "לא מגיע לך? הלא דרשת מידי!". ענה סעדיה: "לא דרשתי, אמרתי שחסר לי. אמת היה חסר". אמר סאלם: "אם היה חסר, מי לקח אותו?".

השיב סעדיה בצער: "מי לקח אותו? אני לקחתי. אני הטיפש ועם הארץ. בצהרים שלמתי ליחיא עשרים ריאל ושכחתי ולא רשמתי אצלי. כשבאתי הביתה נזכרתי בדבר. עכשיו מיהרתי אליך להחזיר את הכסף ולבקש סליחה ומחילה".

"לא, לא אקח את הכסף, סעדיה, ואם רעב אתה שב ואכול אתנו".

"חוס ורחם עלי, אל תלעג לי, באתי הנה לא כחוטא ופושע להחזיר לך הכסף ולבקש מחילה".

"הכסף אינו שלי" – ענה סאלם"- אני הפקרתי אותו ברגע שמסרתי לך אותו". וסעדיה התחנן: "אי אפשר שאשאיר את הכסף אצלי. הוא שורף את בשרי ואת נשמתי". אמר לו סאלם: "וכי דאגת אתה לשרפת נשמתי? על זה היית צריך לחשוב קודם בטרם לקחת את כספי. רוצה אתה להחזיר לי את כספי בחשאי מה שקבלת ממני בראש חוצות ובקולי-קולות וזה שנקרא בפיך כפרת עוון? בזה אתה אומר לטהר את נשמתך? ומה על חרפתי ובושתי? וכי שוות בעיניך ולא כלום?".

ראה כך סעדיה וקרא בקול: "אני מוכן להכריז על פשעי בפני קהל ועדה"! ענה סאלם בתוקף: "מי יאמין לך?! כל השומע יאמר כי בחמלתך עלי, אתה רוצה לטשטש את הגנבה שלי ולטהר אותי בפני הבריות".

"אם כך, מה אתה דורש ממני?" – צעק סעדיה. השיב לו סאלם: "דבר אחד אני מבקש ממך, עזוב את ביתי ואל תוסף ראות את פני. עשה בכספי מה שתרצה". יצא סעדיה והוא עוד על סף הבית ואמר: "אתה נוקם ונוטר, אכריח אותך לקבל את שלך, בדין תורה אכריח אותך, שלום לך".

בבוקר למחרת בא שליח בית- הדין לביתו של סאלם ואמר לו שהאב"ד מבקש שיבוא לדין תורה. בקול רועד מדמעות שחנקו את גרונו סיפר סעדיה את המעשה בכסף שחשב שנאבד, וכשנתגלתה לו טעותו רצה להחזירו לסאלם ולבקש מחילה, אך זה מאן לקבל כספו ושלח אותו מעל פניו, ואמר: "מוכן אני להודות בפשע ולקבל עלי כל קנס וכל כופר שיושת עלי". כך קרא סעדיה בלב שבור.

סאלם הנבון, שנודע כתלמיד חכם, ענה: "לא אקבל את כספי, התגלגלה לידי מצות השבת אבדה ואיך לא אקיימנה? באותה שעה היה בעל דיני בטוח שהסכום חסר לו ואני לקחתי כסף לא לי". והוסיף: "וכי חשב אז סעדיה שכל המלבין חברו ברבים כאילו שופך דמו?!" הדיינים ניסו בכה ובכה, הביאו פסוקים מן התורה ומן ההלכה לפייס בין שני הניצים, אך סאלם בשלו: "רבותי! לא היתה לי ברירה באותה שעה שנתתי כספי, הכרתי בפניהם של העומדים סביבנו באותו יום שיש מהם חושדים בי, לכן נתתי לו את כספי. חשבתי שגם לו תבעתי דין תורה על עלילה זו הייתי נחשב כגנב בעיני אנשי עירי ימים רבים".

הדיינים השתוממו ולא ידעו מה יהיה דינם. ולאחר התייעצות קרא אחד הרבנים הדיינים: "שמעו נא יהודים כשרים! רואים אנו שאתם שניכם אנשי אמת, שונאי בצע ולוואי וירבו כמותכם בישראל. אולם ריב ומחלוקת סופם מדנים ושנאה, אפשר לעשות בכסף, שהוא מקור המריבה, מעשה טוב. האם לא טוב לכם לשתף עצמכם במעשה צדקה בכסף זה? אתה – סאלם מוותר על כספך וסעדיה מוכן להוסיף על עשרים הריאל עוד עשרים. עשו מצוה גדולה בכסף רב זה והכניסו חתן וכלה עניים לחופה". כל קהל השומעים הללו את מורי הקהל, הסכימו שניהם לפסק הדין, וכולם ששו ושמחו על סופו הטוב של המעשה"…

•••

על המדרכה מונח צעיף בצבע כחול-ירוק. אין כמעט ספק שפריטי הלבוש החורפיים הללו נפלו כעת מהילקוט של אחד ממאות ילדי וילדות החמד הלומדים במוסדות הסמוכים. האם להרים את הכפפה, תרתי משמע, ולנסות לאתר את בעליה באחד הגנים או הכיתות, או להשאירה במקומה, כדי שהילד/ה יבואו ויחפשו אותה בעצמם?

מצאנו משחק הנמכר בשקל ב"הכל בשקל" ומצבו המשומש אינו מזהיר במיוחד. האם מוטל עלינו לתלות מודעות ולנסות לאתר את הבעלים, כשהמשחק שווה סכום מזערי?

בשונה מכל ההלכות המופיעות בטור ובשולחן ערוך, טרחו הטור והשולחן ערוך לכתוב בתחילת הלכות השבת אבידה שיהודי שהרים מציאה כדי לקחתה לעצמו, עובר בשני איסורי תורה של "לא תוכל להתעלם" ו"לא תגזול", ומבטל מצוות עשה של "השב תשיבם". רבים סבורים בטעות שמצוות השבת אבידה היא מעשה חסד ותו לא, סוג של מידה טובה ונחמדה. אך לא, זוהי מצווה מפורשת מהתורה, המסתעפים ממנה, כפי שכתבו מוני המצוות, עוד מספר מצוות, כמו "ואהבת לרעך כמוך", "לא תעמוד על דם רעך" ו"לא תונו איש את עמיתו". הרה"ג רבי יחזקאל פיינהנדלר שליט"א כותב בהקדמת ספרו "השבת אבידה כהלכתה", שלרוב האנשים אין ידיעה ברורה בהלכות השבת אבידה והם סומכים על ידיעותיהם מלימוד פרק "אלו מציאות" בחיידר. ישנם שלוקחים את האבידה לביתם ומכריזים עליה כעבור זמן ממושך, בזמן שבעל האבידה כבר שכח והתייאש מאבידתו. ישנם שמרימים מציאה ומניחים אותה על גדר סמוכה או בסמוך למודעת ה"השבת אבידה" שכתבו או שמוסרים את האבידה ללא סימנים ברורים וטובים. בכלל מצוות השבת אבידה ישנה הלכה שעלינו להודיע לאדם כשאנו רואים שיש לו נזק. פנסי מכוניתו נשארו דלוקים, המפתח נשאר מחוץ לדלת, התפוצץ לו צינור בגינה וכדומה. האם אנו ערים מספיק לכך?

כאשר אנו רואים אבידה שאין בה סימנים, לפי רוב הפוסקים פטורים מלהגביה אותה, וכך הכריעו להלכה מרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"נ קרליץ שליט"א. הגר"מ גרוס שליט"א מביא בספרו "משפט האבידה" בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל  שחייבים להשיב אבידה גם כשהבעלים לא מחפשים אחריה, כיון שאי חיפושם אינו מוכיח על ייאושם מהאבידה, שהרי אולי סבורים הם שימצאו את האבידה באחד מחדרי הבית וכדומה. השולחן ערוך פוסק שאין צורך להשיב אבידה שאינה שווה פרוטה, אך מה יקרה אם מצאנו תמונה שאינה שווה בשוק ולו פרוטה אחת, אך למי שאיבד אותה היא בהחלט שווה ונחוצה? נחלקו בכך רבותינו. לדעת הנתיבות המשפט עלינו להשיב רק אבידה שיש לה ערך בשוק של פרוטה, אך לדעת החזון איש, הגר"מ פיינשטיין והגרי"ש אלישיב, צריכים להשיב תמונה או כל דבר אחר שבעליה מחשיב אותה ומוכן לשלם עליה לפחות פרוטה.

פתחנו ארון חשמל באחד הבניינים וגילינו שם ספר או דבר יקר אחר. מצאנו משהו בתוך צמחייה עבותה או בכל מקום מחבוא. פסק השולחן ערוך שאם מסתבר לנו, ואפילו כשאנחנו מסופקים ולא בטוחים, שהחפץ הוחבא שם בכוונה, אל לנו לגעת בו. אך אם הרמנו את החפץ ולקחנוהו לביתנו, אסור לנו להחזירו למקומו, אלא צריך להכריז עליו, אם יש בו סימן, ואם אין בו סימן, עלינו להשאירו אצלינו עד שיבוא אליהו הנביא. ואמנם כתבו הפוסקים שאם הרמנו את האבידה בידינו, אך עדיין לא עזבנו את המקום, אנו יכולים לשוב ולהחזירה למקום המחבוא שם היתה.

נפסק להלכה (שו"ע יור"ד רסב,ג) שמוצא אבידה חייב להכריז ולפרסם על כך שמצא את האבידה והבעלים יכול לקבלה אצלו. הפוסקים הביאו מספר דוגמאות של פרסום מציאת האבידה. לתלות מודעות בבתי הכנסיות באזור בו נמצאה האבידה, לתלות מודעה במקום בו מצא את האבידה. החתם סופר מציע לפרסם מודעה בעיתונות המקומית על מציאת האבידה, ואמנם אם מערכת העיתון גובה תשלום על פרסום המציאה, פסק השולחן ערוך (רסה,א) שאין חובה על המוצא להוציא כסף עבור הכרזת האבידה. לכן, כך כתב מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, אין צורך לפרסם מודעה בעיתונות בתשלום, ואולם כשנראה שבעל האבידה יהיה מוכן לשלם את הוצאות פרסום האבידה, פסק שולחן ערוך הרב שעל המוצא לפרסם על דבר האבידה בתשלום.

מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שאפשר למסור אבידה למחלקת האבידות של המשטרה, בתנאי שברור שהמשטרה שומרת על האבידה במקום שמור וטוב והם מחזירים את האבידה רק לאחר נתינת סימנים כהלכה. אך אם התברר שהמשטרה מחזירה את האבידה לכל דורש, גם מבלי שמסר סימנים ראויים, אסור למסור להם את האבידה, אך כמובן אפשר למסור את פרטי האבידה למשטרה והשוטרים יפנו את אלו שביררו עליה למוצא האבידה.

הלכות השבת אבידה רבים הם. הבה ונלמד אותם, כפי שמתנהגים יהודים שרוצים ללמוד ולקיים!