"הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם" (ל"ה, כ')
בפרשת ויצא נאמר: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים וכו', ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני".
כששומעים את הפסוק הזה – יוצאים מהכלים, לאה אומרת לרחל: 'המעט קחתך' – שרחל תגיד לה: אני לקחתי לך את בעלך?! אני נתתי לך אותו! אם לא הייתי נותנת לך את הסימנים וכי היה יעקב אצלך?! איך את מדברת, ריבון העולמים! ורחל לא אומרת ללאה מילה.
דבר נוסף – איך לאה מעזה לומר את זה לרחל? הרי סוף סוף להכרת הטוב יש דינים. ובכל זאת לאה אומרת את זה – ורחל לא עונה לה על זה בכלל, וזה ברור שאם רחל היתה אומרת ללאה: "קחי את הדודאים שיהיה בהצלחה והקב"ה יעזור"… אבל רחל לא אמרה דבר.
מוכרחים להגיד כאן יסוד נפלא – אצל האמהות הקדושות, הפעולה של מסירת הסימנים זה היה דבר ברור – כך חייבים להתנהג! כמו למשל תלמיד בישיבה אצלי יבוא ויאמר: 'רב'ה, אתה צריך לתת לי 'עליה שלישי',' 'למה?' 'כי היום התפללתי'. אני אתן לו שתי סטירות. על זה אתה מבקש?! אצלו תפילה זו מעלה… כל יהודי מתפלל. חז"ל אומרים יש דרגות בלפנים משורת הדין שזה דין – כמו הגמ' בב"מ לגבי דידך דינא הכי.
רחל ולאה – אצלם זה היה דבר פשוט וברור, ולאה חשבה אילו זה היה אצלי, גם אני הייתי עושה את אותו הדבר. זו לא מעלה מיוחדת בעיניהם ולא מגיע לרחל יישר כוח מיוחד על זה.
מהלך אחר – מדוע רחל לא אמרה לה שתיתן לה את הדודאים עבור זה שויתרה לה על הסימנים? לא מפני המעלה, אלא רחל ידעה שאם היתה מזכירה את עניין הסימנים – היתה מקבלת על המקום את הדודאים באותו היום.
אבל בעוד אלף חמש מאות שנה, זמן שירמיהו הנביא העיר את כל האבות בזמן הגלות: אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה… 'ריבון העולמים, להיכן אתה לוקח את הבנים שלנו??' – אומר להם הקב"ה: 'הם חטאו'. בא אברהם אבינו: 'תשמע ריבונו של עולם, תראה, אני עשיתי את זה ואת זה וכו',' אומר לו הקב"ה שזה לא מספיק. המדרש אומר שעם כל אחד מהאבות הקב"ה הסתדר והראה לו שמגיעה להם הגלות.
פתאום – קול ברמה נשמע! באה רחל ואמרה: "רבש"ע, להיכן אתה לוקח את הבנים שלי?" אמר לה הקב"ה: 'הם חטאו'. אמרה רחל: 'ריבון העולמים, תעשה לפנים משורת הדין כמו שאני עשיתי, מסרתי את הסימנים לאחותי'. היא ידעה מתי למכור את זה. מה אני משוגעת?! למכור מצווה כזאת בשביל דודאים??… איי, זה הפרש של אלף וחמש מאות שנה. זה הכוח שלה – להחזיק "בבנק". זה הכוח. בטח! אני לא יכול להחזיק בבנק אפילו שבוע ומיד לפה – מרוויח משהו ותיכף קונה לחמנייה, אבל עשיר יכול להחזיק בבנק.
בנובהרדוק היו אומרים ככה, פעם שאלו את רוטשילד: "מאיפה נעשית עשיר?" אמר להם: "אני קניתי ביוקר ומכרתי בזול". הסתכלו עליו – מטורף?! לקנות ביוקר ולמכור בזול?! – מפסידים! אמר: "אני אסביר לכם: בפולניה בקיץ היו כל הפירות והירקות בזיל הזול – בקיץ מחירו של שק שלם היה חצי רובל ובחורף לפני הפסח היה התפו"א ביוקר. כשכולם קנו בחצי שקל בקיץ, רוטשילד הכריז שהוא מוכן לקנות בחמישים וחמשה גרוש. אז כמובן שכולם רצו למכור דווקא לו, כי הוא קנה ביוקר בשעה שכולם שילמו חצי רובל".
הוא החזיק את הסחורה עד פסח ובפסח כולם מכרו בעשר רובל שק והוא מכר בתשע. רובל פחות ממה שאנשים אחרים מכרו. ושוב, כולם באו לקנות דווקא אצלו. נו… אז באמת הוא קנה ביוקר ומכר בזול ונעשה עשיר.
החכמה להחזיק את זה. אצלנו על המקום מוכרים. תשמור! יבואו ימים שתצטרך את זה. רחל אמנו בעבור הסימנים – היא קיבלה – "מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם". מה שהאבות והאמהות לא קיבלו. זה הפירוש – רחל ידעה מתי למכור. אנחנו אנשים קטנים. רוצים הכל במזומן.
בנובהרדוק היו עושים צחוק מזה. היה יהודי רודף כבוד שהיה סקרן לדעת, עניין אותו איזה הספד יעשו עליו. באופן כללי בחייו היה זהיר בהרבה דברים, בסה"כ יהודי טוב. אחת מהחומרות שלו היתה להיזהר שלא לאכול כרוב בכלל, מחשש תולעים. היהודי הזה לא יכול היה לעמוד מפני רדיפת הכבוד שלו ויום אחד אמר לאשתו: "אני אעשה את עצמי מת לכמה שעות – תתחיל הלוויה שלי וההספדים וכו' וכשיגיעו לפני הקבר, ברגע האחרון אני אתעורר, אגיד להם שבסך הכל התעלפתי".
בקיצור הדברים – הוא עשה את זה, תלה מודעות, אמרו עליו הספדים היה צדיק וכו' ומתחת לסדין והטלית הוא חייך, והנה הוא שומע שהסתיימו ההספדים ו… אף אחד לא הזכיר את הכרוב! "הנפטר" לא יכול היה להתאפק… וצעקה עמומה נשמעה מהמיטה: "רגע אחד! הכרוב! מה עם הכרוב?…" ככה דיברו בנובהרדוק.
למה כל דבר צריך להגיד ולספר, מה אכפת לך שיישאר ב"בנק". כמה אנשים רח"ל סובלים מזה. הסטייפלער כותב שכל הבעיות זה רק מה שחושב האדם שהוא פחות מחברו ולא מכירים את המעלה שלו ולכן הוא מתוסכל, עצוב ולא מרוצה מעצמו ומאחרים. כמו שאומר המסילת ישרים – אם באמת היה אדם שם לב היטב הוא היה רואה שזו נקודה ומכשלה יסודית ומקור לסבל רב ובעיות.
אומרים על ר' עקיבא איגר שאמר: "יש לי חידושים שאותם אני אומר לפני כסא הכבוד!" אני לא יודע אם הוא כותב את זה בספרו או שהוא אמר את זה אבל בכ"א, כוונתו לומר: תשאיר גם בשביל עצמך משהו. הכל למכור?!
זה מה שלמדנו כאן היום מרחל אימנו ע"ה – את הנקודה היסודית, שאדם צריך לדעת את העניין של הצנע לכת. אנחנו מזלזלים בעניין זה ויש לעבוד על כך. אתה תעשה פעולה ותחליט: "את זה אני אשתדל שלא ייוודע לאף אחד. אמנם קשה לך אבל אם אדם מתרגל, זה הופך להרגל, והוא כל כך נהנה – ברוך ה' עשיתי פעולה של הצנע לכת שתישאר רק בשבילי ולטובתי – אף אחד לא ייקח את זה ממני. הרי אם רק תחשוב! ריבונו של עולם, כמה כבר יש לך? מה בוער לך? הכל צריך לפרסם?! כשיעשה אדם חשבון יראה שאת כל המעשים טובים שלו, הוא רוצה ומעוניין שיפורסמו. נורא! ועוד יותר מכך – אבל אם אדם עושה ליצנות מהכבוד – מכל דבר שכזה הוא עושה 'צחוק' – זו הגנה טובה מאוד בפני הכבוד.
למשל אני לא אשכח היה כאן אחד מגדולי נובהרדוק, אחד שאל אותו מה פירוש המאמר "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו". מה פירוש 'רואה אדם שיסורים באים עליו' יסורים צריך לראות?! מרגישים – כן, אבל לראות?! אמר לו: משל לאדם שעומד בחתונה ורואה שלזה מכבדים 'ברכה' ולזה מכבדים ואותו לא מכבדים, זה נקרא רואה שיסורים באים עליו.
ובאמת פעם בחתונה ראיתי אותו בחופה, את אותו גדול, וכשהחלו לכבד רבנים לברכות פתאום התחיל לרוץ החוצה, שאלו אותו: "ר' צבי להיכן אתה רץ?" אמר: "כיבדו אותי מהשמים ב-'אשר יצר'… ל-'אשר יצר' שמברכים תחת החופה אדם רץ אז לי אין הבדל וגם לזה אני רץ…" – כך ראוי ונכון לעשות, לעשות 'צחוק' מעניינים של כבוד.
אני יודע מאדם אחד מכובד, זו בושה לומר, אבל זאת המציאות: הוא ראה פעם שהוא לא ברשימה ולא יקראו לו בברכות, אז הוא אמר אני אצא.
צריך לעבוד על חשבון אמיתי בזה, נחשוב, מה היתה מרוויחה רחל אמנו אם היתה צועקת על לאה. כלום! אולי היתה מקבלת דודאים אולי לא, אבל ככה שהיא שתקה – הרי היא הצילה את כל הכלל ישראל! "ושבו בנים לגבולם".
לכן, פעמים בא על האדם איזה דבר פתאומי שלא חלם עליו או יסורים של בזיון או של חוסר כבוד או יסורים סתם – הוא לא יודע מה הוא מרוויח מזה שהוא שותק. רבינו הקדוש סבל יסורים שלוש עשרה שנה. והציל את כל העולם כולו. ובאותו זמן שסבל, לא חסרו גשמים בארץ ולא היו הפלות – לא לבני-אדם ולא לבהמות. כדאי לסבול בשקט – אדם יכול לצרף מחשבה שתעזור לו להתמודד עם הקושי – יחשוב: אפשר עשיתי איזה דבר שאני חייב עליו וכו' העיקר שהאדם יחיה עם חשבון שאין מקרה – אין.
זה ברור שאין מקרה, כל דבר שקורה. הרי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה" הכל זה ע"י הכרזה. שאדם ישים לב שכל דבר שקורה יש עליו הכרזה משמים.
(מתוך מגיד דבריו ליעקב)