הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א
"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹקֶיךָ " (דברים כ"ו, ג)
שיחה נרגשת בחדר הרבי
היה זה בשעת ליל מאוחרת, בחדרו של מורי ורבי כ"ק מרן האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. כדרכו בקודש, ישב הרבי בשעות הלילה המאוחרות וקיבל את קהל מבקשי עצתו, תוך שהוא מרעיף עליהם מברכותיו, מתוך לבו הבוער באהבת ישראל יוקדת. ואז, באישון ליל, נכנסו לחדרו בני הזוג – בעלי המעשה, בליווי עסקן רפואי מפורסם אשר עסק בפתרון מצוקתם, והוא שסיפר את סיפורם האישי המטלטל:
בני הזוג, נשואים כ-15 שנה, כאשר כבר שנתיים אחרי נישואיהם החלה האשה לסבול ממחלות שונות, עד שהובן כי למרות גילה הצעיר – היא סובלת ממחלה נדירה וקשה במיוחד…כשנקבעה הפגישה עם הרופא המומחה, מיהר העסקן לזנוח את סדר יומו ולהצטרף לפגישה המכרעת עם הרופא המומחה הדגול. בשעה עשר בבוקר התייצבו השלושה בחדרו של הרופא, שהביט כל העת בצרורות המסמכים מהתיק הרפואי עב הכרס, ומדי פעם נעזר במשקפי הקריאה כדי לעיין היטב בצילומים שלפניו. הרופא שאל כמה שאלות והוסיף להביט בניירת, כשבחדר משתררת שתיקה מתוחה וחדה…
ואז הרופא פתח להסביר, ואולי לראשונה בחייו – התקשה להוציא את המילים המפורשות מהפה, וגמגם קלות. למרות זאת, לא היה מקום לטעות. "אני מביט ומעיין, עוקב אחרי ההתפשטות של המחלה, בוחן כל התפתחות במשך השנים, וצר לי להודיע – – – " הוא כחכח בגרונו והמשיך: "זה ענין של שנתיים. אין תקדים רפואי שבמצב כזה, שרד החולה יותר משנתיים. אפשר במהלך השנתיים הללו להקל על הכאבים, אך אי אפשר לעצור את המחלה. אני ממש מצטער לומר שאין לי מה לסייע, נותרו שנתיים של חיים, במקסימום כמובן – – – ".
הרופא השפיל את מבטו, לא רוצה להיתקל בעיניה של אשה השומעת גזר דין רפואי כזה, חד, חלק, נחרץ וברור. אין סיכוי לרפואתה, כל המאמצים נידונו לכישלון. שנתיים ימים מהיום, לדברי הרופא, אין שום סיכוי שתשרוד!
אחרי שתיקה ארוכה, הרים הרופא את עיניו ובחן את תגובתה. האשה נראתה נינוחה ורגועה, שלווה ובטוחה, כאילו לא שמעה את הבשורה הקשה. לרגע חשב כי דבריו לא הובנו כראוי, ולכן חזר והסבירם, אך גם לנוכח ההסבר השני המפורט – האשה לא המטירה שאלות ולא נלחצה, נותרה רגועה ונינוחה כפי שהיתה…"אתם אולי לא מבינים במה מדובר", שב הרופא ואמר, "או שהבשורה קשה מדי לעיכול. ובכל זאת, אין לי מה להוסיף יותר…", שב ואמר הרופא, ושוב גילה כי האשה לא נחרדה ולא נבהלה, אלא נותרה רגועה ושלווה, ואמרה בצניעות ובשלווה: "תודה על המידע!".
לנוכח זאת, לא הצליח הרופא לכבוש את סקרנותו: "עשרים שנה אני יושב על הכסא הזה, וכבר בישרתי בשורות דומות ללא מעט אנשים במצב זהה. מעודי לא נתקלתי בתגובה כה צוננת ורגועה, המשדרת או חוסר הבנה מוחלט, או התעלמות מהנתונים העובדתיים… האם הבשורה הובנה כראוי?" – שב הרופא וחקר…
"הובנה לגמרי" – השיבה האשה בשלווה, "ודווקא לכן אני כה רגועה ונינוחה, ודבריך דווקא משמחים אותי, עד שלבי גואה בתודה וקורא 'הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו!"', אמרה האשה כשדמעות התרגשות נוצצות זולגות מעיניה, וכשהרופא היושב מולה נותר פעור פה והמום…
אחרי הקדמתה הקצרה, הוסיפה האשה והסבירה: 'הרי לפי דבריך, אני עומדת לזכות בשנתיים במתנה, כלומר – אני אזכה עוד 700 פעמים לקום בבוקר בשמחה, והרי הקימה בבוקר מדי יום אינה מובנת מאליה, הרי בורא עולם לא חייב לי כלום, הוא נותן לי חיים במתנה כל יום מחדש…
ובעצם – אתה אומר, שאמשיך לזכות במתנה היקרה הזו עוד שנתיים ימים, עוד 700 פעמים! יש משהו מרגיע ומשמח מלשמוע מתנת החיים תבוא מדי יום עוד 700 ימים? הרי בדיוק על כך לבי מתרונן מדי יום בהודאה נרגשת 'מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה!', ואתה מגלה כי אמשיך להודות על המתנה הזו עוד שנתיים, האם לא אגיל ואשמח בלבבי? האם לא אהיה רגועה ושלווה לנוכח המידע החדש והמרגש?"
הרופא היה המום לנוכח ההסבר המפורט, עיניו נפקחו בהפתעה רבתי, מבטו על מתנת החיים השתנה מן הקצה אל הקצה. ואז הוסיפה האשה: "ואותו בורא עולם שנותן במתנה 700 ימים, אף שזה לא מובן מאליו והוא לא חייב, מה ממנו יהלוך ומה ימנע ממנו להעניק לי עוד כהנה וכהנה שנות חיים מאושרות? האם כמות החיים שהוא מעניק מוגבלת? האם אינו יכול חלילה להעניק לי עוד ועוד חיים במתנה, פי כמה ממה שאתה מתאר?"הרופא הנהן בהבנה, ואחרי הרבה שנים במקצוע – לראשונה זלגו עיניו דמעות, מבטו על החיים השתנה…
את כל הסיפור המטלטל, סיפר העסקן הנלווה לבני הזוג לרבי, והרבי הוא שסיפר את הסיפור במוצש"ק פרשת שמות תשס"א לקבוצת בחורים שהגיעו להתברך במעונו, כשהוא מוסיף בהתרגשות: "וכבר עברו מאז יותר מ-5,000 ימים ולילות, ועדיין האשה משכימה קום מדי בוקר ואומרת בלב מתרונן: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי!'"
ישועה משולשת מתאונה מחרידה
הרכב האיץ במבואות כביש החוף, מתקדם במהירות לכיוון הגליל העליון. בתוכו ישבו, צפופים קמעא, שלוש זוגות גיסים, איש איש וזוגתו. הם לא היו מקומיים, הגיעו הנה מארצות הברית הרחוקה, לשפוך שיח, להתפלל בדמעות, להקיש על שערי שמים במקומות המסוגלים…
היתה להם סיבה טובה לכך. באורח פלאי משהו, שלושתם לא זכו להיפקד בילדים, ואת צערם ויגונם אין צורך לתאר, עיניהם העצובות סיפרו את סיפורה של ההמתנה המתמשכת, האכזבות המצטברות, הייחול עד אין קץ לבכי עולל רך שטרם הופיע…
הרכב החדיש גמע את הדרך בקלות, נסע על הכביש בצורה חלקה ונעימה. לפתע, בלי שום הכנה מראש, עלה הרכב על כתם שמן, הסתחרר על צידו, הועף במהירות לשולי הכביש, והתהפך לו אי שם בוואדי שבמורד הכביש. בום נוראי ניסר את החלל, והנהגים שצפו במכונית המתעופפת והנהפכת – מיהרו להזמין את כוחות ההצלה, אף שהיה נראה להם כי הרבה יותר מתאים להזמין חברא קדישא…
"מי יודע אם נשאר מהרכב משהו או מישהו בחיים", אמרו הנהגים וספקו כפיים בצער. "ראיתם את הרכב עף? ראיתם איך התרסק בוואדי? אוי ואבוי, מהרכב לא נותר זכר, והוא היה עמוס נוסעים, השם ישמור!" יללות הסירנות החרידו את האויר, אל המקום הגיעו כוחות הצלה וחילוץ גדולים, שמיהרו לרדת אל הוואדי המסוכן ולראות מה מצב הנפגעים. לנגד עיניהם הנדהמות, קמו ששת הנוסעים אחד אחרי השני, התנערו מהאבק שדבק בהם, ופשוט – התרוממו על רגליהם, בריאים ושלמים!
לכוחות ההצלה לא נותר אלא להשיב את נפשם בכוסות מים צלולים, לסייע להם לעלות חזרה לדרך המלך, תוך התמודדות עם מכות וחבלות קלות בלבד. אחד מנוסעי הרכב שבר את רגלו – אך זו היתה הפגיעה החמורה ביותר, מתאונה שכללה התהפכות, התעופפות לוואדי, וריסוק טוטאלי של הרכב!
כל ששת הנוסעים פונו כמובן לבית החולים, לצורך בדיקות מקיפות שיאששו את המידע המשמח, כי לא ניזוקו באופן משמעותי. בחדר המיון, שבר את שתיקת ההלם ר' פנחס, כשקרא בקול: "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו! השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו!"
"במה זכינו לכזה נס פלאי?" – שאלו הגיסים זה את זה, שוב ושוב. "איך יצאנו בחיים מתאונה כה קשה, איך ניצלנו? כמה אנו חייבים להודות ולהלל את בורא עולם, שהציל את חיינו ונפשנו נתן לנו לשלל!"הם המשיכו לעסוק בדברי שבח והודאה לקדוש ברוך הוא, כשר' פנחס קרא לפתע: "הרי בשביל מה נסענו? כדי לבקש לזכות בילדים. ולשם מה אנו זקוקים לילדים? כדי לגדלם ולחנכם בדרך התורה, כדי שיידעו ויכירו שיש בורא לעולם, יש מנהיג לבירה, ויודו לו על חסדו הטוב ומתנותיו שהוא מעניק לנו…
"וכי אנחנו מספיק מודעים לחסד הגדול שבורא עולם גומל עימנו יום יום? היום – קל לנו להודות, כי ניצלנו ממיתה מוחשית בתאונת דרכים קטלנית. האם אנו זוכרים להודות לו מדי יום על חסדיו הטובים האחרים? על כך שהעניק לנו חיים, שיש לנו משפחה מאוחדת? האם זכרנו להודות לו על כך שהוא מנסה אותנו בנסיון כה קשה של המתנה לילדים, שאיננו יודעים מה עומד מאחוריו?
הרי על כל נשימה ונשימה – עלינו להודות ולשבח, לפאר ולרומם ולקלס, את מי שנותן לנו את הכוחות והיכולות, הכשרונות והמשאבים לכל מה שיש לנו. עלינו להודות שהוא מעניק לנו כוחות להתמודד עם הנסיון, עלינו להודות על כך שאנו יכולים לנסוע ולשפוך שיח לפניו… הבה נקבל על עצמנו להודות לו, במילים שלנו, מעומק הלב!'
הגיסים שמעו את שיחתו הנרגשת של ר' פנחס, ומיד הבינו כי מאת ה' היתה זאת, לזכות אותם במבט חיובי ומודה על החיים, למרות – ואולי בגלל – הנסיון בו הם שרויים. על אתר קיבלו על עצמם שלושת הגיסים ונשותיהם, כי מדי יום יכוונו היטב באמירת 'עלינו לשבח', ויוסיפו אחרי תפילה זו כמה מילים מעומק הלב, להודות לבורא עולם על חסדו הטוב, תוך ציון נקודה טובה מסויימת, חסד השם ממוקד ממנו הם נהנים".
היום בו קיבלו על עצמם הגיסים את קבלת ההודאה, היה ראש חודש ניסן. כששבו אליהם כוחותיהם, שבו כולם לארצות הברית, לחוג את חג הפסח כהלכתו במחיצת בני משפחותיהם. הסיפור הוסיף לחיות בתוכם, בשל העובדה כי מדי יום נעמדו – כל אחד ואחת בכל מקום שהיו – והודו לה' במילים נרגשות על חסדו הטוב, בציינם מדי יום עובדה מרגשת אחרת, חסד נוסף ששמו אליו לב רק היום…
המשך הסיפור, המופיע בספר 'ומתוק האור' מפי בעל המעשה – ר' פנחס, כמו לקוח מהאגדות, אך הוא עובדה חיה וקיימת, תרתי משמע: בב' בטבת שאחר כך, זכה ר' פנחס להיפקד בבן. לאושרו לא היה גבול בשעה ששמע את בנו הזעיר בוכה את בכיו הראשון, ממלא את החלל בבכי המשמח בעולם…לא חלפו אלא שלושה ימים, וגיס אחר זכה להיפקד, הפעם בבת. שמחתו של הגיס הרקיעה שחקים, הוא אחז בבתו הקטנטנה וליטף אותה כמו יהלום יקר ערך, והרבה יותר… ר' פנחס עוד היה בבית החולים עם רעייתו שילדה שלושה ימים קודם לכן, ולחיצת הידיים ביניהם היתה מרגשת ומאושרת במיוחד…
אך גם הגיס השלישי זכה, חמישה ימים אחר כך. בעיצומו של צום עשרה בטבת, נולד בן חמוד וקטן לגיס השלישי. הוא שסגר את שלישיית ילדי ההודאה, שעצם קיומם וחיותם בעולם – מלמדת וזועקת, קוראת ומאירה: כשיהודי זוכה להודות לה' על חסדו הטוב – בורא עולם פותח לו את השערים, מיטיב עמו בחזרה. רבים מהנסיונות העוברים עלינו, תפקידם ומטרתם לגרום לנו לשאת עיניים מודות ומוקירות תודה לשמים, להעריך את חסד הבורא עד הנה, כדי לפתוח לנו שערים לחסד נוסף והשפעות נוספות וברוכות משמים…
האזינו לשיעורי ה'דף היומי' מפי הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א – 0732951342