הרב ישראל ליוש
חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי… (הגדה של פסח)
הנמשל בפיוט זה עמוק ונשגב מבינתנו, ודברי חן נכתבו בספרים הק' לבארו ולקשרו אל המשל, ובכל זאת נעז לבאר את שעלה בעניות דעתנו!
במבט ראשון נראה שהפיוט מבקש ללמד שכל נברא יבוא בחשבון וייענש על כל מעשה. אלא שאם כן מדוע מלאך המוות נכלל בסבב העונשים הזה, הרי הוא אינו בעל בחירה, הוא בסך הכל ממלא את השליחות של המשלח, הקב"ה?
כמו"כ, אם המשל עוסק במערכת עונשים, ומלאך המוות נענש על שהרג את השוחט, הרי שהשוחט צדק בשחיטת השור, והשור טעה בשתיית המים, והמים צדקו בכיבוי האש, והאש טעתה בשריפת המקל שצדק בהכאת הכלב, שטעה בנשיכת החתול, שצדק באכילת הגדי… וכי מה עשה הגדי שמגיע לו עונש…? מי בנמשל הוא הגדי שנגזר עליו להיטרף ע"י החתול?
על כן נראה שהמשל והנמשל אינם עוסקים בעונשים ובהתחשבנויות על מעשיהם של הנידונים, אלא בתיאור כוחותיהם של הנבראים בבריאה: כוח האדם משול בקניית גדי, כי עיקר כוחו הוא ב'דעת', ו'קנין' בעי 'דעת'. וכוחותיהם של החי והדומם מתוארים בפיוט, כ"א לפי מאפיינו המרכזי, החתול לטרוף, הכלב לנשוך, המקל להכות והאש לשרוף וכו'.
המשל בא ללמדנו שחובה עלינו לזהות את כוחותינו ואת שאר הכוחות בבריאה, ולנצלם כראוי. אך יחד עם זאת עלינו לזכור שכוח כל הכוחות, מהגדי והחתול, עד השוחט ומלאך המוות, הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, הקל הגדול, הגיבור והנורא, אשר לו השלטון והגבורה, העוז והממשלה.
שאלת הצדק בעונשי 'חד גדיא' העסיקה גם את הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, והתשובה שימשה אותו לייסר את הציבור, כפי שהיה רגיל לספר מרן ה'חתם סופר' זי"ע בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל.
היה זה כאשר התלקחה אש מחלוק ידועה. בדרכו לעיר אחרת לן במלון אורחים על אם הדרך, ושמע אנשים משוחחים בענין המחלוקת ומשמיעים עליו דברי ביקורת.
אמר להם רבי יהונתן: "הנה עברנו עתה את חג הפסח, וכבר זמן רב אני מתקשה בפיוט 'חד גדיא', הרי השונרא שאכל את הגדי פשע, א"כ הכלב שנשך אותו, לכאו' צדק, והמקל שהכה את הכלב טעה, וממילא טוב עשתה האש ששרפה את המקל, ואם כן המים לא היו צריכים לכבות את האש, וטוב עשה השור ששתה אותם, והשוחט לא היה צריך לשחוט את השור, א"כ נקמת מלאך המוות בשוחט צדקה, אז מדוע הוא נענש ע"י הקב"ה?"
"אכן קושיא חזקה!" הסכימו השומעים, וניסו למצוא תשובה, ומשלא הצליחו, שאלו את רבי יהונתן אם יש באמתחתו תשובה לקושיית הברזל?
"הקשיבו! אכן החתול פשע באכילת הגדי, ואכן מגיע לו עונש, אך מדוע החתול מתערב בסכסוך לא לו?!
הכלבים שמתערבים ומלבים את אש המחלוקת הם אשמים יותר מכל, וע"כ צודק המקל שהכה את הכלב וממילא חטאה האש ששרפה את המקל, וכן הלאה, עד שנבין שאכן מלאך המוות נענש בצדק!"
פעם נזדמן הגאון רבי יעקב מליסא זצ"ל, בעל ה'חוות דעת', לביתו של כפרי, בעת שגם השוחט הוזמן לבית כדי לשחוט עופות עבור בעל הבית.
הימים היו ימי חורף, והשוחט ביקש כוס יי"ש כדי לחמם את גופו מהקור המקפיא, הוא שתה כוס ועוד כוס, שלישית ורביעית, לאחר מכן ניגש אל המלאכה שלשמה הגיע, שחיטת העופות…
אלא שאז ניגש אליו רבי יעקב מליסא ואמר לו: "עתה הבנת קושיא שהיתה לי מאז ומעולם על הפיוט 'חד גדיא', מה חטא השוחט ששחט את השור, הרי הוא קיים מצוות שחיטה כהלכתה עם ברכה? מדוע נגזר עליו לפגוש את מלאך המוות…?
עתה הבנתי, הרי היה זה בסוף ליל הסדר, אחרי שתיית ארבע כוסות, והלכה פסוקה בשולחן ערוך שאסור לשחוט כשהוא שתוי…"
מדוע בהגדה של פסח, דפוס סדילקוב תקצ"א, מודפס בפיוט 'חד גדיא': "דזבין אבא בשלושים קופיקות"?
הנה הפתרון: הימים ימי מתיחות קשה בין רוסיה ופולין. כפי החוק, גם ה'הגדה של פסח' שהודפסה אז עברה את ביקורת הצנזורה, כמו כל ספר חדש.
נציג הצנזור היה פטריוט רוסי מושבע, וכשקרא 'דזבין אבא בתרי זוזי', אמר שאסור להדפיס את ההגדה כך, כי 'זוזי' הזכיר לו את המטבע הפולני 'גולדן', שבעקבות המתיחות נאסר בשימוש בשטח הרוסי, ועל כן הגיה: "דזבין אבא בשלושים קופיקות", כך היה שווים של שתי 'גולדן' במטבע הרוסי.