עלה האברך אל הרב שך זצ"ל וביקש אישור ללמוד הנהלת חשבונות. כך יוכל ללמוד בבוקר ואחר הצהרים, ובמקום כולל ערב וכולל חצות וכולל עלות השחר, יוכל לעבוד כמה שעות ותבוא הרווחה

ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז, כח)

סיפר הגר"י גלינסקי זצ"ל:

נסעתי במונית, פנה אלי הנהג: "אפשר לשאול שאלה?".

שְאַל. אם אדע, אענה.

אמר: "איני מבין, אני עובד ואשתי עובדת, ויש לנו משפחה קטנה, ואיננו גומרים את החודש, אין הקומץ משביע; ואצלכם, בלי עין הרע, משפחות גדולות ופיות רבים" – מה הוא יודע, לכל אחד שלושה פיות, האחד בראש ושנים בנעליים… "והבעל בכולל, וחיים!"

אמרתי: את התשובה לשאלתך יודע אני, כי כתובה היא ברש"י!

תמה: "ברש"י? מהיכן ידע רש"י שאהיה נהג, ואשתי תעבוד, ולא נגמור את החודש?"

אמרתי לו: שטיא, רש"י לא מדבר עליך, רש"י מדבר עלינו!

"עליכם?! הבה נשמע!"

אמרתי: הפסוק אומר 'ויחי יעקב'. יעקב, עמוד התורה, וכולם שואלים – ממה אברכים חיים? מ-1400 שקל כולל מבחנים ושמירת סדרים??

על זה עונה רש"י: 'פרשה זו סתומה'. באמת אי אפשר להבין איך, אבל חיים!… יש ברכה.

וכבר היה מעשה – אברך למד בכולל, חי מהבטחת הכנסה. המשפחה גדלה, ההורים היו עסוקים בהשאת שאר הצאצאים. עלה אל הרב שך זצ"ל וסיפר על מצוקתו… ביקש אישור ללמוד הנהלת חשבונות. כך יוכל ללמוד בכולל בבוקר ואחר הצהרים, ובמקום כולל ערב וכולל חצות וכולל אשמורת בוקר, יוכל לעבוד כמה שעות ותבוא הרווחה.

"איך האלט ניט פון דעם", ענה ראש הישיבה. "איני אוחז מזה".

המשפחה הוסיפה לגדול, והיוקר המשיך להאמיר, וההורים חיתנו עוד צאצאים, וכבר לא השיג ערבים עבור הגמחי"ם. לא מצא עצה, ועלה שוב עם ההצעה.

ראש הישיבה אחז בידו באהבה רבה: "אני מבין את מצבך, אבל אמרתי – איני אוחז מזה"…

"זה… אסור?!" שאל. "ניין, ניין, חלילה! אין כאן איסור. אבל אם שאלת לדעתי, איני אוחז מזה"…

טוב, אם זה לא אסור, ועצה אחרת אין והדוחק נורא ואיום —

למד וקלט היטב ועמד לבחינות והשיג תעודה. ועמד בהבטחתו לעצמו, למד ביום ועבד בלילה והרויח טוב.

וקרה דבר מוזר. צצו הוצאות משומקום, בלתי צפויות ומפתיעות. אביזרים נשברו, רופאים נצרכו, והדוחק במקומו עומד… ערך חשבון נפש, והבין: קפידא של ראש הישיבה, שעבר על עצתו ודבריו! עלה בשלישית, נבוך בעליל. בשברון לב התוודה, ובקש מחילה.

שוב אחז הרב שך בידו, ואמר בקול אוהב: "חלילה וחס, מעולם לא הקפדתי. ובפירוש אמרתי שאינו אסור, אבל אסביר לך – לבן תורה יש הנהגה מיוחדת, הנהגה נסית, מעין 'אוכל קמעה ומתברך במעיו'. מרויח קצת, ויש בו ברכה. כיון שיצאת לעבוד, גם אם אתה קובע עתים, ועתים רבות, לתורה. שוב אין זו ההנהגה המופלאה שהקב"ה מתנהג עם עמלי תורה. ועולמנו הוא עולם של פגעים… לכן אמרתי שאיני אוחז מזה"…

ידוע שהתקופה שבה מחתנים את הילדים היא בערך מגיל ארבעים עד שישים. ואמרו חז"ל שהאותיות "מם" ו"סמך" שבלוחות בנס היו עומדים. יש בכך רמז שבתקופה שבין מ"ם לסמ"ך [בין ארבעים לשישים] על אף כל ההוצאות המרובות, חיים בנס…

(להתעדן באהבתך)