"שאו את ראש כל עדת בני ישראל" וגו' (א, ב)
כתוב בספר הקודש 'אוהב ישראל' בפרשה דידן: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם', היינו לנשאם ולהגביה אותם למקור המקורות ולשורש השורשים של נשמות ישראל, שהוא בחינת 'קודש ישראל ה' ראשית תבואתה'
הרב הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מגיד מישרים, עלה מגולת סיביר לארץ הקודש שבור ורצוץ בגופו ובנפשו. בנסים גדולים שרד שם, וכמה פעמים היה רק כפסע בינו לבין המוות.
בהגיעו ארצה בודד וגלמוד אחר החורבן הנורא של כל בית ישראל בארצות אירופה בדם ואש ותימרות עשן, היה נראה בעיניו שזהו סוף העולם ואין לו עוד שום תקומה, חלילה, לא בגשמיות ולא ברוחניות. כך התהלך ביאוש מוחלט, בלי לדעת אנה יפנה ומה יעשה בחיים הללו שהוענקו לו בעל כורחו מן השמים במתנת חינם.
יום אחד הגיעה שמועה לאוזניו, שבעיר התורה בני ברק יצ"ו מתגורר גאון זקן, צדיק קדוש ונשגב, הלוא הוא מרן ה'חזון איש' זצוק"ל; בחורי חמד צעירי הצאן, מוצאים פורקן לנפשם בביתו נאוה קודש, והוא מורה דרכם ומאיר נתיבתם בחיבה יתירה כאהבת אב לבנו, בפרט לאותם בחורים גלמודים, ניצולי השואה.
הוא קם ונסע אליו תכף, ושם בקודש פנימה פרק את אשר עם לבבו זה עידן ועידנים. הוא מרר בבכי ודיבר הרבה ברוב יאוש ותסכול, וסיים במילים כואבות וחדות: "אני מיואש מן החיים!!!"
ה'חזון איש' הקשיב היטב לכל דבריו; במתינות הידועה הניח לו לסיים לפרוק את אשר עם לבבו, ולאחר מכן הרגיעו ופיסו וניחמו בדברי ריצוי ועידוד.
כשנרגע מעט, פנה אליו ה'חזון איש' ברוב חיבה ואהבה ואמר: "שב נא בחור יקר; הלא בן תורה אתה! הבה ואספר לפניך ענין דין תורה מיוחד שהגיע אל שולחני היום. והרי מאמינים אנו בהשגחה הפרטית העליונה שבכל צעד ושעל, ואין לי שום ספק שחיבור שני המקרים אצלי בזה היום, אותו דין תורה יחד עם הגעתך אתה הנה, קשורים יפה זה בזה. יש באותו 'דין תורה' סבוך כדי לפתור גם את בעייתך הקשה!"
ר' יענקל'ה נדרך מיד ושכלו החריף החל מחשב חשבונות: במה דברים אמורים? וכי כיצד מתקשר הוא עם 'דין תורה' מסובך, שהוא איננו שום 'צד' בנידון? ואיך יהיה בכוחו של 'דין תורה' לפתור את מבוכתו ולהעלותו מיאושו ומיגונו העמוק?
וזה היה המעשה:
יהודי נכבד ממדינת הים, העוסק ביבוא סחורות יקרות ממדינות רבות כדי לשווקן במקומו ובארצו, נוהג להפליג מידי כמה חודשים, הוא בעצמו או אשתו, בנסיעת עסקים למדינה רחוקה.
לאחר שעיקרי הדברים מתואמים מראש, הם יוצאים לחו"ל כדי לגמור ולחתום את כל פרטי העסקה. בתקופת שהיה קצרה הם מסדרים את הכל באופן הטוב ביותר, חותמים חוזה, ומקבלים את הסחורה, אורזים בקפידה ושולחים אותה בספינת משא אל יעדה.
לכל נסיעה שכזו היה צורך להצטייד בהרבה מזומנים, בהתחשב בכך ש'כרטיסי אשראי' למיניהם עדין לא באו לעולם באותם ימים, ובשטרי חוב וכדומה לא ניתן להשתמש במדינות זרות.
הגיעה איפוא אשת הסוחר בנסיעת עסקים לארץ הקודש כדי לבצע כמה עסקות ענק. באמתחתה החזיקה ארנק תפוח, מלא וגדוש במרשרשים רבים, טבין ותקילין.
ויהי בדרכה לפגישת עסקים אחת אחרה בכמה דקות, ובריצתה על פני המדרגות החלקות של מגדל המשרדים מעדה ונפלה. נוצרה במקום התקהלות קטנה; תוך כמה דקות הגיע אמבולנס והיא הובהלה פנימה. שם, בתוך הרכב, נערכו לה בדיקות מקיפות, ובחסדי ה' התברר כי לא אירעה לה פגיעה חמורה זולת כמה מכות יבשות. היא לא נצרכה לאשפוז אלא שוחררה לדרכה.
פנאי רב לא היה לה; היא התישבה למנוחה קצרה, לגמה כמה כוסות מים ויצאה כמתוכנן אל הפגישה החשובה.
הפגישה התנהלה למישרים, כל הפרטים אושרו, אולם עם הגעתה לשלב הגמר של חתימת החוזה והתשלום, הושיטה הגברת את ידה אל תיק הצד כדי להוציא מתוכו את ארנקה, ועיניה חשכו! התברר שבעת המהומה שארעה כשנפלה, גלש התיק מכתפה והארנק היקר נשמט, כנראה ארצה! רק עתה תפסה לתדהמתה שהוא איננו! היא מיהרה חיש אל אזור האירוע, חיפשה היטב בכל פינה, אך הארנק נעלם ואיננו, כמי שבלעה אותו האדמה!
עולמה חשך בעדה. היה בו באותו ארנק הון עתק, שברובו הגיע מהלוואות וממשכנתאות שלווה הסוחר קודם נסיעתה כדי שיהיה בידיה מן המוכן במזומן לתשלום כל העסקאות. והנה עתה צרתם כפולה – לא די בכך שכל העסקים נעצרו וכל התנהלות המסחר במחצית השנה הקרובה מושבתת, עוד ניחתה עליהם עתה גם צרת החובות והנושים. תוצאת ניתוח הנתונים הראה פשיטת רגל גמורה [באנקראט], השם ירחם!
הסיכויים למצוא את הארנק במרכז עסקים הומה היו אפסיים; לא היה לה שום ספק שגנב ממולח הזדרז והרים את הארנק הכבד ותחבו עמוק-עמוק לתוך כיסו; היא כבר היתה לאחר יאוש!
ברם בשיחותיה עם בעלה שבחוץ לארץ, אמר הוא שעדין אינו נחפז להתיאש; הוא חלק על קביעתה שהכסף אבוד, לאחר יאוש, וביקשה לטרוח עוד בחיפושים.
בפיק ברכים ניגשה האשה שוב אל המרכז המסחרי, תלתה כמה מודעות פה ושם על ארנק שאבד, רק כדי לקיים רצון בעלה, אך בליבה פנימה לא תלתה שום תקווה במודעות הקטנות האלו.
להפתעתה הגדולה, כעבור מספר ימים התקשר יהודי חרדי ירא ושלם, אשר בהשגחה פרטית מן השמים עבר בדיוק באותה עת באזור, והוא מצא אכן את הארנק עם כל הסכום הענק שבתוכו.
ברם, אליה וקוץ בה – בהיותו אברך תלמיד חכם, אב למשפחה ברוכת ילדים, טען לעומתה שמציאה כזו במרכז השוק ההומה הרי יש בה בלא שום ספק "יאוש בעלים", והלא הלכה פסוקה היא בכל כהאי גונא: 'הרי אלו שלו!' "מן השמים שלחו את הארנק דוקא אלי", טען האיש, "כיון שצריך אני לחתן כמה מילדי שכבר הגיעו לפרקם, ואינני מחויב להשיב האבדה!"
האשה לא האמינה למשמע אזניה: "היתכן?!" נזדעקה, "הרי כל עתיד רכושנו ועסקינו תלויים בו, בארנק זה! וכיצד יתכן לקחת כך בשאט נפש סכומים אדירים שכאלו?"
אך המוצא התעקש: "אתם – את בניכם תוכלו עדין להשיא בכבוד, גם בהעדר ארנק זה, ואילו אני זקוק לו הרבה יותר מכם, ואיני מותר על המתנה הגדולה שהעניקו לי מן השמים, הן הלכה פסוקה וברורה לפנינו: 'הרי אלו שלו!'"
לאחר דין ודברים סוכם ביניהם להביא את המקרה החמור בפני מרן ה'חזון איש'. קיבלו עליהם שניהם בקנין את דעתו, דעת תורה, בלב שלם – כאשר יורה כן יעשו.
בהכנסם אל הקודש פנימה שטח המוצא התלמיד חכם את טענתו, כי מאחר שאין ספק כי הבעלים התייאשו מאבדה זו, אם כן – ברור שאחר יאוש בעלים, הרי אלו שלו!
ה'חזון איש' הקשיב לכל פרטי המעשה בכובד ראש, ובסיומם ניכר עליו שהוא מעיין במחשבתו ומעמיק בסוגיות בש"ס ובפוסקים הנוגעות לענין. שני הצדדים המתינו בדריכות למוצא פיו, וכאשר ננער ממחשבותיו, נהרו פניו והוא פסק למידיינים העומדים לפניו הלכה ברורה:
"קימא לן", שטח ה'חזון איש' את פסקו הנפלא, "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה' (גיטין עז:); אשה זו שאבדה את הארנק איננה הבעלים על הכסף, כי אם בעלה היושב במדינת הים. והנה בעובדה זו שלפנינו לא הסכים הבעל להתייאש; הוא טען בבירור שעדין יש לטרוח ולחפש אחר האבדה; האשה המאבדת – רק היא זו שהתייאשה, ואין היא אלא כמו שליח בדבר, ואיננה 'בעל הבית' להתייאש. בעל האבדה לא התייאש! נמצא אפוא שנשמט כאן כל יסוד 'ייאוש בעלים', שעליו נבנה דין 'הרי אלו שלו'; אם נפל היסוד, נפל הבניין, והרי אתה מחוייב להשיב את כל האבדה לבעליה עד הפרוטה האחרונה!
ואף אם יהיה מוכח הדבר בברור שמצב האבדה מצד עצמה הוא בעל כרחו לאחר ייאוש, וכעין 'נשטפה בזוטו של ים ושלוליתו של נהר' (ב"מ כד:), שאין מועיל מה שיאמר בעל האבדה שאינו מתיאש – הרי בעת שמצא המוצא את האבדה עדין לא נודע לבעל כלל דבר אבדתו, והרי זה 'יאוש שלא מדעת', דקימא לן (שם כב:) כאביי ביע"ל קג"ם דלא הוי יאוש, והרי זה חייב להחזיר, ודו"ק".
סיים מרן החזון איש וקבע: "זי איז ניט קיין 'בעל'בת' זיך צו מיאש זיין!" (אין היא 'בעל הבית' להתייאש!)
*
"לא בכדי שלחו אותך היום לכאן" – הפטיר ה'חזון איש' באזני הבחור המיואש שלפניו, ר' יענקל'ה, "דו ביסט ניט קיין בעל'בית זיך צו מיאש זיין! שומע אתה ר' יעקב, את פסקה של תורה? אף בכל כיוצא בזה, 'בעל הבית' ורק הוא בלבד יכול להחליט על ייאוש! חייך אינם שלך ואינם בידך! דו ביסט ניט קיין בעל'בית זיך צו מיאש זיין! והלוא במפורש תיקנו לפנינו אנשי כנסת הגדולה בתפילת העמידה: 'על חיינו המסורים בידיך, ועל נשמותינו הפקודות לך'.
הן 'בעל הבית' החליט שאין כאן מקום לייאוש, שהרי העניק לך את החיים בנסי ניסים רצופים כל העת! החיים אינם 'שלך' ואינם בידיך. הנשמה גם היא אינה שלך ואינה בידך, הכל רק בתורת 'פיקדון' אצלך! ואם כן, מי שמך לאיש להתערב ולהחליט בדעתך אם יש כאן ייאוש או לא… עליך רק למלא תפקידך, ולעשות מלאכתך נאמנה 'כשור לעול וכחמור למשא!'" (ע"ז ה:).
שנים רבות לאחר מכן היה הגאון רבי יעקב חוזר בדרשותיו על סיפור מעשה מופלא זה, בהעידו שה'חזון איש' בגדלותו חולל בו מהפכה אדירה הוא יצא מביתו כאיש אחר לגמרי, הנרתם בכל כוחותיו ובכל מרצו וכשרונותיו למלא את תפקידו בנאמנות.
ואכן בזכות גישה זו, שאין הוא אלא כחייל העומד על משמרתו של מלך זכה להגיע למדרגות רמות ונשגבות בתורתו ובעבודתו ובמידותיו, ונודע בכל תפוצות ישראל לשם ולתפארת.
שאו את ראש עדת בני ישראל!
(מתוך טיב המעשיות)