אך את זה תאכלו (ויקרא יא כא)
תחת אחד השיחים סיפר מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל: "כאשר הגעתי לארץ ישראל, היה כל הרכוש שתחת ידי לא יותר מפונט וחצי (אנגלי), ומעט אנשים הכירו אותי ששימשתי כמגיד שיעור בחו"ל. באתי לירושלים והתחלתי לעסוק מעט בהרבצת תורה, והתחלתי לומר שיעורים בפני תלמידים שב"ה נשאתי חן בעיניהם".
עד שעזרני הקב"ה, והגאון הצדיק רבי יוסף צבי דושינסקיא זצוק"ל רב אב"ד דירושלים עיה"ק ת"ו קרבני אליו בידידות גדולה והכניס אותי בחבורת מורי הוראה של העדה החרדית בירושלים ת"ו. זה היה בתחילת מעשי שם במעט הרבצת תורה והוראה, וכתיבת ספר הלקט על הרמב"ם.
גם אז חי רבנו ומשפחתו בדחקות איומה, כפי שסיפר בנו ר' יוסף צבי: תיאר באוזני אבי מורי כי באותה תקופה קיבל מ'העדה החרדית' סכום של חמש לירות, כשהוא משתמש למחייתו בארבע לירות בלבד – ואת הלירה הנוספת הפריש לצדקה, מדין חומש. כמו בכל תחומי חייו, הכל היה מחושב אצלו, ולא הרשה לאיש ליהנות ממה שלא מגיע לו בדין במאת האחוזים.
יתירה מזאת דרכו של רבנו היתה כשקיבל את המלגה החודשית מהכולל או מהישיבה, מיד היה נותן החומש לצדקה, וכך היה אומר בשיעורים על הלכות צדקה שלכתחילה והדרך המובחרת היא ליתן מיד המעשר של המעות לצדקה.
גרנו בשכירות בדירה קטנה ועלובה ברחוב הושע בעיר, ושתי לירות ושבעים הלכו מיד בתחילת החודש על תשלום שכר הדירה. ונשאר למחיה לירה ושלושים בלבד, שמזה היינו צריכים להתקיים ולחיות.
ואיך באמת הסתדרנו – ממשיך בנו ר' יוסף צבי בסיפורו – בכל שבוע קנתה אמא עליה השלום רבע עוף אחד, רבע עוף לשבוע לכל המשפחה. את העור של העוף היא הפשיטה וטחנה, מן העור הטחון הכינה קציצות לשלושה ימים. כמובן היה בקציצות האלה הרבה הרבה לחם, והרבה רצון כנה ודמעות של אמא יהודיה צדקנית וכשרה. הלחם והכוונות היו הרוב, לא הבשר, העוף עצמו נשמר לשבת. ואם היה שבע ברכות לכלה עניה – אז זה גם היה מספיק לשבע ברכות.
זו היתה מסירות נפש מצד אמא. אמא ע"ה לא היתה רגילה לחיים שכאלו בכלל, היא הרי באה מבית אמיד בפרשבורג, בילדותה לא ידעה מחסור מהו. המשרתות עשו הכל, עד כדי כך שכשהן יצאו לחופשה קצרה דאגו בני הבית איך יסתדרו בלעדיהן. והנה בארץ ישראל נאלצה אמא להתרגל לחיי לחם צר ומים לחץ.
אבל לא רק שלא היה בבית מה לאכול, אלא גם לא היה מה ללבוש. והיו תופרים בגדים מטלאי בגדים משומשים של אחרים. אצל אחת שגדלה בחיי שפע זה היה מסירות נפש כפשוטו ממש, אבל אמא עמדה בזה בגבורת עילאית.
יתירה מזאת, כשראתה שגם המעט הזה לא הספיק לפרנסת המשפחה, ובני המשפחה הגיעו לחרפת רעב, קיבלה על עצמה אמא במסירות נפש ללכת לעבוד ולנקות ביתם של אחרים כדי להביא טרף הביתה, וכדי לאפשר לבעלה ללמוד תורה ללא הפרעה ולפטור אותו מעולה של הפרנסה. בגודל מסירותה לתורה ניקתה חדרי מדרגות בבנייני מגורים, וכך גם בבתים פרטיים, היא ממש ביזתה עצמה להביא לחם לאכול, כדי שרבנו יוכל להגות בתורה. כשאומרים 'מסרה נפשה לתורה' מתכוונים אליה.
גם כשנאלצה ללכת לבית החולים, לקראת לידת ילדיה, הייתה הולכת בגפה כדי לא להפריע לבעלה ללמוד, כך היה יכול רבינו לשקוד על דלתי התורה ולהתעלות מעלה מעלה ללא שום טרדה מטרדות העולם הזה.
יתירה מזאת סיפר גיסו של רבינו הרה"ג רבי שמואל מאיר גלבר: בעיני ראיתי עד כמה היא התאמצה להקל עליו מעול גידול הילדים ועסקי הבית, היא התמסרה אליו במסירות נפש, היא זו שעזרה לו כל השנים להגיע למדרגה הנשגבה שאליה העפיל.
המשיך וסיפר הגיס רבי שמואל: אחותי, על אף שהיתה ילדת תפנוקים שבאה מבית עשיר, ונאלצה ללכת לנקות ולסייע בבתים כדי לאפשר לבעלה לשבת וללמוד, מעולם לא התאוננה, ואפילו לא השמיעה אנחה. אדרבה כל הזמן עמלה להעמיד פנים שהכל בסדר, העיקר ששלוות הנפש של רבנו לא תוטרד. ואני מדבר על עשרות שנים לפני שהוא התפרסם בכלל ישראל.
אני זוכר שכשהוא היה מגיע לשעת האוכל ובבית לא היה מספיק אוכל, הרבנית היתה מתחמקת ואומרת: 'אכלתי כבר'. כך גם לפעמים כשהיה מאיץ בה לנוח והוא יישא בעול, הייתה היא משנה מן האמת וטוענת 'ישנתי כבר'. וכל זה היה כדי לחזקו ולתמוך בתורתו כדי שיוכל לשקוד ברוגע ונעם על במתי התורה. שיהיה רגוע ושליו, שיוכל להגיע למדרגתו, כמו שאמרו רבותינו 'שמעתתא בעי צילותא'.
(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')
בס"ד
קורע לב ומעורר השראה.
תודה