סיפר רבינו מעלילות הגמ"ח: "היה אברך ת"ח שלווה סכום כסף ולא החזירו במשך תקופה ארוכה. כדי לרמוז לו להחזיר בדרך שלא תבייש אותו, כתבתי לו מכתב ובו 'שאלה' על דברי המשנה"

"אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד" (ויקרא ה', כ"ג)

פרע את החובות מכספו הפרטי!

בתקופת לימודו בין כותלי "כולל חזון איש", ניהל רבינו גמ"ח כספים לרווחת הציבור. בתקופה מסוימת העביר רבינו את הגמ"ח לניהולו של בנו, מכיון שהוקשה עליו לנהל את הגמ"ח מפאת חולשתו אז. בנוגע להלוואות שלא הושבו הדריך את בנו: "חובות שנראה כי כבר לא יפרעו, החזר לגמ"ח מכספי הפרטי. הרי כספים אלו הם כספי צדקה, ואני אינני בעלים למחול עליהם".

רבינו אמר, כי כתוב באריז"ל שכאשר אדם מת בלא לפרוע את חובותיו – לא רק הוא עתיד לרדת בגלגול, אלא גם המלוה יתגלגל שוב לעולם הזה כדי שהלווה יוכל להחזיר לו. לכן חשוב היה לו שלא יישארו בגמ"ח שטרי חוב שלא נפרעו.

ינוח בשלום

בנוגע לכך סיפר רבינו: פעם התארח האריז"ל בביתו של עשיר אחד. לפתע השמיע בקשה מעוררת תמיהה: "ברצונו לצאת לראות את אורוותיו של העשיר". בעל הבית כבש את פליאתו, והורה לאורחו החשוב את הדרך אל האורוות. האריז"ל התבונן כה וכה, והצביע על אחד החמורים. "התאות לתת לי חמור זה?" שאל.

"דווקא את החמור הזה?!" התפלא העשיר. "לא אוכל לתת אותו. הוא עובד כמו כמה חמורים יחד, ואני מפיק ממנו רווחים עצומים!" האריז"ל שתק וחזר לטרקלינו של העשיר. עתה הביע את רצונו לראות את כל שטרי החוב של מארחו. העשיר הביא ערימה מכובדת של שטרות. "זה שטר הלוואה של היהודי השכן", החל להסביר, "וזה שטר של פלוני הגביר מהעיר הסמוכה, שנקלע לאחרונה לקשיים כלכליים".

האריז"ל הצביע על שטר בלה מיושן: "מהו השטר הזה?" "הו", נזכר העשיר, "זהו שטר חוב של יהודי שנפטר מזמן, כבר אין סיכוי שהכסף יחזור אלי אי פעם".

"התואיל לתת לי את השטר במתנה?" שאל האריז"ל. העשיר משך בכתפיו. "מדוע לא?" האריז"ל נטל את השטר וקרע אותו לגזרים. "כעת לך לראות מה שלומו של החמור שלך", הפטיר. העשיר יצא מן הטרקלין, וחזר המום. "החמור מת! אינני מבין מה קרה לו! הוא היה בריא וחזק יותר מכל בעלי החיים שברשותי!"

"דע לך", אמר לו האריז"ל, "שבחמור הזה התגלגלה נשמתו של בעל חובך המנוח. משמים חייבו אותו לחזור לעולם הזה בגלגול כדי לפרוע לך את החובות. עתה, משמחלת לו על החוב, באה מנוחה לנשמתו המיוסרת והיא שבה ועלתה לגנזי מרומים".

תוכחת מוסתרת

"פעם", סיפר רבינו מעלילות הגמ"ח, "היה אברך תלמיד חכם שלווה סכום כסף ולא החזירו במשך תקופה ארוכה. כדי לרמוז לו להחזיר בדרך שלא תבייש אותו, כתבתי לו מכתב ובו 'שאלה' על דברי המשנה:

במסכת אבות פרק ב' משנה ט' מובאים כמה דברים שהם דבר והיפוכו. 'דרך ישרה שידבק בה האדם' ולעומתה 'דרך רעה שיתרחק ממנה האדם'. אחד הדברים הוא 'הרואה את הנולד', והיפוכו – 'הלווה ואינו משלם'. נשאלת השאלה: מה עניין לווה ואינו משלם לראיית הנולד?

כוונתי היתה לרמוז שהלווה ואינו משלם, אינו רואה את הנולד שבעקבות כך לא יסכימו להלוות לו יותר… אותו אברך הבין את הרמז ומיהר להשיב את החוב".

(מתוך 'רבי חיים')