היה זה בעיצומו של לילה קייצי, ליל כ"ג בסיון תרכ"ו, לאחר חצות. רבי יהודה אסאד היה עסוק בכתיבת איגרת לרבי זוסמאן סופר, לפתע פסק מכתיבתו ואמר: "ליבי – – -". הוא העיר את זוגתו הצדקנית הרבנית ע"ה, ואמר: "הלב עמד ופסק ממהלכו, השמים התקדרו עבים, ה' אמר לי, עלה אלי בין להקת אראלים שם אושיבך". הוא זצוק"ל נשכב על מיטתו ולאחר זמן קצר השיב את נשמתו הטהורה לבוראה (כך, עפ"י ספר עיירת סרדהעלי). יהדות הונגריה איבדה את עטרת ראשה.
רגעים ספורים אח"כ הוזעקו ראשי הקהל לביתו. ההלם היה פתאומי, קשה ועמוק. ראשי הקהל נחפזו לראות את הנולד, לדאוג לעניני הפטירה: הודעה על הסתלקות רבם בתפוצות הונגריה, סדרי ההלוויה בפרוטרוט, מקום קבורה וכו'. אנשים ניעורו משנתם בבלבול חושים, כשהם מנסים להבין את משמעות האסון, לעכל את גודל האבידה. ביתו המיותם של הגה"ק מסרדהעלי היה מואר בנרות שעוה בודדים. גופו הק' לא הורד עדיין על הארץ.
לא חלפה שעה, וחרדה חדשה נפלה על ראשי הקהל: מפה לאוזן התגלגלה ידיעה דחופה, כי אחד מראשי הקהל החליט וקיבל את אישורם של שניים נוספים מראשי הקהל לעשות מעשה נועז שלא נשמע דוגמתו. פרטי ההחלטה נפלו ביום בהיר. ההחלטה הפכה את הלילה הקייצי לליל סערה וסופה…
בינתיים ניעורו משנתם עשרות בחורים מהישיבה והתגודדו סביב הבית בעינים מעורפלות. הם נעמדו לומר פרקי תהלים בבכי חרישי. הרחוב היה שרוי בעלטה. בכיות החלו להשמע מסביב לבית, היה גם מי שהתייפח בזעקה. ובבית פנימה, ליד מיטתו של רבי יהודה אסאד, היו טרודים באותה הצעה נועזת, שהתגלגלה במהירות ולא היה מי שימנע בעדה:
"לצלם את רבי יהודה אסאד", זה תורף ההצעה.
כידוע, קלסתר פניו של הגאון מסרדהעלי היה אפוף הוד. כך גם לאחר הסתלקותו. כיון שבחייו נמנעו מלצלמו, החליט אותו עסקן, כי כעת השעה לצלם את הקדוש. הפיתוי להצעה רעה זו נבע מסיבה מיוחדת: הדחקות והעוני היו מנת חלקו של רבי יהודה אסאד כל ימי חייו, בביתו המיותם נותרו אחריו בנות שעדיין לא נישאו, ובידי הקהילה היהודית לא היה כסף להשיאן. "ודאי אלפים ירכשו את תמונת פניו, והכסף יאסף בקפידה כדי להשיא את בנותיו", אמרו האומרים. זו היתה ה"מצוה" שהיתה הבסיס לפיתוי.
את המתח יכלו לחתוך שם בסכין. הכל פחדו לעשות מעשה. גופו הטהור נח על המיטה בשלווה, וסביביו נרעשה מאד – גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. היתה תחושה טבעית, שהנה עוד מעט חלילה יעשה מעשה שלא נעשה מעולם. דבר מוזר, שלא היה ולא יהיה. אך קלסתר פניו המאירים של רבי יהודה אסאד, בנוסף ללחצים כבדים – כי "ההחלטה חייבת להיות מהירה, וכל רגע שחולף עלול לאבד את המטרה" הם שהכריעו את הכף לרעה:
כשהלבישוהו בבגדי השבת שלו, בחוץ, ליד חלונות הבית נשמעו זעקות שבר מהנאספים שבאו לבכות על רבם. לאחר שהלבישוהו, הושיבוהו על כסאו וצילמוהו כשבידו גמרא. יש אומרים, כי ציירוהו ולא צילמוהו. כך או כך, בסיום המלאכה השיבו את גופו הטהור למיטה. פתחו את החדר. בכ"ג סיון לעת בוקר משעה עשר עד שמונה בערב ספדו לו עשרים רבנים מפורסמים וכבוד גדול עשו לו במותו.
העוסקים בדבר לא סיימו את שנתם. באותה שנה מתו כולם.
נכדו של רבי יהודה התייחס למעשה, וזה לשונו: "הנה אבי זקני מעולם לא הניח עצמו לצייר תמונתו ופאטאגרפירן'. אמנם הרבה מתלמידיו רצו את תמונתו, ועל כן גמרו בליבם איזה מתלמידיו אחר פטירת רבם והלבישו אותו בבגדי שבת על כסאו, וכך ציירו את צורתו הקדושה אשר נמצאת בכמה בתים מאחב"י. אמנם כל אלו אשר לקחו חלק בזה הרע להם מאד, ולימים לא כבירים, זה אחר זה הלכו לעולמם, ונענשו עבור כי הטריחו את גוף קדשו אחרי פטירתו לטלטלו לצורך זה".
אחת מבנותיו של רבי יהודה אסאד (שם משפחתה היה בישיץ) התגוררה בקהילת ב'יארמוט, עיירת הולדתו של איש הצדקה והחסד ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל, היא האריכה ימים, חיה יותר ממאה שנה. בימים האחרונים לחייה, והיא זקנה מופלגת, הסתובבה ברחובות העיר בכוונה תחילה להפרד בשלום מכל מכריה. למחרת, כשסיימה את הכנותיה, פנתה בקריאה מיוחדת לרבי אשר שווארץ, אביו של ר' דוד לייב, איש המשניות, בבקשה שטוחה שילמד משניות לעילוי נשמתה (כי לא היו לה צאצאים ההולכים בדרך הישר).
"ולאות הוקרה ולשם תשלום", אמרה, "אני מעבירה לך את הריהוט (ה'מעבל') שיש בביתי מהבית של אבא – רבי יהודה אסאד". היתה זו אותה מיטה שממנה הגביהו את גופו הטהור לאחר הסתלקותו…
אותה מיטה מחדרו של רבי יהודה אסאד עברה לבית משפחת שוורץ, עליה ישן דוד לייב, מיטת צדיקים… (על גלגולי הדברים והמסתעף שמענו מפי ר' מאיר שווארץ): "אתה יכול להבין איזה ריהוט 'חדיש' היה לנו בבית" אומר ר' מאיר, אחיו של איש החסד והצדקה הרה"ח ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל ומוסיף: "באחד הימים שמעתי את אמא אומרת לאבא זצ"ל 'המיטות בבית רעועות מאד, הן מתנודדות, הן שוקעות, העץ מקולף מכל צדדיו. השינה עליהן כשינה בספינה מטורפת. צריכים להזמין מהנגר מיטות חדשות'. אבא השיב לה ואמר: 'את יודעת שאני נח על המיטה בלילה רק כשעה וחצי בלבד. שעה אחת אני מעיין בספר, ובחצי שעה הנותרת אני ישן. האם את רוצה, שגם באותה מחצית השעה לא אעצום עין?! הרי אהיה טרוד במחשבות איך לשלם את החוב של רכישת המיטות…' אמא הבינה לליבו". הישרות בכסף היתה מוטבעת בקירות הבית. הרהיטים הישנים מהעיירה סרדהעלי מביתו של הר"י אסאד נותרו בבית משפחת שוורץ עד שנת תש"ד.
(ספר 'בחוזק יד' על רבי דוד לייב שווארץ זצ"ל ע' 251)
2/1814
למיטב ידיעתי, התמונה כאן היא של הכתב סופר, ולא של ר' יהודה אסאד