צוות 'הפותח'
בעלון הנפלא והוותיק 'סיפורי צדיקים', בעריכתו של הרה"ח ר' פנחס שיינברגר מקריית קרעטשניף ברחובות, מופיע באריכות בסיפור נפלא מהצדיק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א.
משפחה יהודית אחת ויחידה התגוררה בכפר פלוני קטן, לא הרחק מיער עבות, היתה זו משפחתו של מוכסן הכפר, אבי המשפחה חכר מן הפריץ את בית המזיגה, ולמקום זה היו האיכרים הפולנים באים להיטיב את לבם במאכל, וכמובן – במשקה חריף ומשקר, מנותק מאחיו היהודים התרחק המוכסן מדתו ומעמו, ואף את השבתות והחגים לא שמר. באחדך הימים הופיע בכפר הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א, אשר פרש לזמן מה מביתו ובא להתבודד בבקתה קטנה בלב היער הסמוך. אל הכפר הגיע הצדיק כדי להצטייד במזון, ובדרכו פגש את המוכסן היהודי, "יהודי אני, רבי" סח לו המוכסן, נרגש למראה הצדיק שהזכיר לו את ימי נעוריו ואת הזמנים בהם חי בין יהודים. "וכיצד מצליח יהודי לחיות לבדו בין הגויים"? שאל הרבי, מתשובתו המגומגמת של היהודי הבין הרבי כי האיש התרחק כליל מדרך אבותיו, ואפילו על שמירת שבת אינו מקפיד.
"אוי, ר' יהודי, כלום גרוע יהיה גורלך מגורל בהמתו של יהודי" אמר הרבי בחמלה, "והרי ישראל נצטוו להשבית אף את השור והחמור, ואתה מצבך גרוע מזה. "אבל אינני מסוגל לשבות ממלאכה בשבת, אשתי וילדי תלויים כרחיים על צווארי, ואם אשבית את בית המזיגה בשבת, ילכו לקוחותי לחפש להם מוזג אחר, ופרנסתי תקופח." אמר הרבי: למרות כל זאת, השבת את בית המזיגה שלך, הורונו חכמינו כי השומר שבת בהלכתה אינו מפסיד מכך, יהודי בלי שבת – זה לא יתכן, בלא השבת דומה אתה לכל אחד מלקוחותיך הגויים. רק לאחר שידולים רבים נאות היהודי להישמע לבקשתו של רבי משה לייב ולהשבית את בית המזיגה בשבתות ובמועדים, הוא הודיע לאיכרים כי החל מן השבת הבאה יהיה בית המזיגה סגור בפני הלקוחות. מה יום מיומיים? מה קרה? התפלאו האיכרים הפולנים שבאו לרוות את צימאונם. יצא אליהם המוכסן והודיע: מעתה בכל יום שביעי בשבוע יהיה בית המזיגה סגור, ואני אשבות ממלאכה. לשאלת האיכרים: "למה?" ענה המוכסן: יהודי אני ורק לפני זמן קצר נודע לי כי תורתנו הקדושה אוסרת עלינו כל מקח וממכר ביום השבת. הודעתו של המוכסן לא מצא חן בעיני האיכרים, ושאלו בכעס: אומר אתה למנוע מאתנו את המשקה במשך יום תמים? היו לא תהיה, אם ניווכח כי אכן עומד אתה בדיבורך, נגיש תלונה לפריץ אדון הכפר, הוא החכיר לך את בית המזיגה על מנת לשרתנו תמיד, ואין אתה רשאי להשבית אותה ממלאכה בכל עת שיעלה על דעתך.
מבוהל מאיומיהם חש המוכסן אל בקתתו של רבי משה לייב מסאסוב, בהתרגשות סח לו איך הגיבו האיכרים ואת איומיהם, אל תחשוש מהן הרגיעו הצדיק, הקפד לנעול בשבתות את דלתות בית המזיגה, ואף אם יבואו שליחי הפריץ אל תהסס לומר להם בפה מלא: "הנני יהודי, ושומר אני את השבת כפי שציוני ה' אלקי". הגיעה השבת, והיהודי נעל את בית המזיגה על מנעול ובריח, האיכרים באו כהרגלם ללגום יין שרף, וכשנוכחו כי היהודי עמד בדיבורו החלו הולמים על הדלת ועל החלונות. "פתח לנו!" קראו, רוצים יין שרף, רוצים שכר, פתח יהודי, פתח.
"אך היהודי לא שעה לקריאותיהם, ובית המזיגה נותר נעול מכניסת השבת ועד צאתה. כיון שכך ממשו האיכרים את איומם ופנו להלשין על המוכסן באזני הפריץ, עד מהרה הגיע הפריץ למקום לבדוק מקרוב את אשר ארע. "כיצד העזת להנהיג כאן, בבית המזיגה שלי, סדרים חדשים על דעת עצמך?" שאל הפריץ בכעס עצור, מדוע לא ביקשת ממני רשות? היהודי השיב בתום לב: אדוני הפריץ, בוודאי יודע אתה לא מהיום, כי יהודי אני, ואולם, עד לפני זמן קצר לא ידעתי שהתורה אוסרת לעסוק במסחר ביום השבת. אך הנה הגיע למקומנו יהודי חכם, מלומד מאד, יהודי זה בקי בתורה ובכל החוקים הכתובים בה, והוא אמר לי כי עד כה לא נהגתי כדרך שצריך יהודי לנהוג, שכן אסור היה למכור יין שרף בשבתות.
תשובתו של היהודי עוררה את סקרנותו של הפריץ ואמר: רוצה אני לדעת מיהו החכם המלומד הזה, ששיבש את דעתך ברעיונות כה משונים, רצוני לראות אותו, הבא אותו אלי. היהודי המבוהל אץ לקרוא לרבי משה לייב, והצדיק מסאסוב התייצב לפני הפריץ ללא מורא ופחד. "אתה הוא היהודי המלומד" הפטיר הפריץ בראותו את הרבי, "אם כן, הסבר לי מפני מה הורית למוכסן שלי לנעול את בית המזיגה בשבתות?" בפולנית רהוטה, שהיתה שגורה על פיו, סיפר הצדיק לפריץ על גודל מעלתה של השבת, יום מנוחה ושהיא גם יום אורה ושמחה ליהודים. הקשה הפריץ: האם המנוחה היא חובה על כל אדם?, "אדם מישראל חייב בה" השיב רבי משה לייב. הוסיף ושאל הפריץ: האמנם חייב יהודי במנוחת השבת גם כאשר מתקפחת פרנסתו בשל כך? והוסיף" הנה, אם לא ימלא המוכסן היהודי את דרישתי ולא יפתח את בית המזיגה שבעה ימים בשבוע, אנשל אותו מבית המזיגה שהחכרתי לו. "אף על פי כן" קבע רבי משה לייב, "חייב הוא לשבות ממלאכתו". למשמע התשובה הגיב הפריץ בלעג, "אינני מסכים עם דבריך, אדוני המלומד" אמר, ודומני כי גם אתה לא היית מוכן לשאת בהפסד כספי כדי לשמור את השבת, מדוע איפוא אתה תובע זאת מהמוכסן. אדרבה, הייתי רוצה לבחון אותך, אם אמנם תעמוד בנסיון דומה, ואם תעמוד בנסיון – אסכים גם להתיר למוכסן לסגור את בית המזיגה בשבתות!" ובמילים אלה עזב הפריץ את המקום, כשבלבו נרקמת תכנית לפרטי פרטיה.
הוא שלח את אנשיו לתהות על קנקנו של המלומד היהודי ולהתחקות אחר מעשיו. והללו מצאו כי מתגורר הוא בבקתה מבודדת, וכל העת מתפלל הוא ולומד. מפעם לפעם – כך גילו אנשי הפריץ – מגיע הרבי אל כפרו של המוכסן על מנת להצטייד בצרכי מזון, ועוד נודע להם, כי רבי משה לייב הבטיח למוכסן היהודי לסעוד על שולחנו אחת מסעודות השבת, אם אמנם ישמע המוכסן לדבריו ולא יפתח את שערי בית המזיגה. שמע הפריץ את הדברים וגיבש את תכניתו. בבוקר יום השבת יצא הפריץ היערה, רכוב על סוסו, בידיו היה צרור שטרי כסף יקרי ערך. כשהגיע אל קרבת הבקתה בה התגורר הרבי, עצר את הסוס מלכת ונחבא בין העצים הסבוכים שלצד השביל.
אז ארע הדבר אשר לו חיכה הפריץ: רבי משה לייב יצא מבקתתו ופסע בשביל לעבר הכפר לסעוד על שולחנו של המוכסן. הכפר היה סמוך אל היער ואורך הדרך פחות משיעור "תחום שבת". אך נעלם הצדיק מעיניו, הגיח הפריץ ממחבואו והחל מפזר את שטרי הכסף על פני השביל, "עוד מעט קט ישוב הרבי בשביל זה ומעניין מה יקרה כשיראה את הממון הרב השטוח לרגליו" הרהר הפריץ בעונג, עוד רגע קט ושוב נעלם הפריץ בין העצים הסבוכים, ממתין בצפיה לראות כיצד יפול הדבר. ומה יקרה כשיראה את הממון הרב השטוח לרגליו" הרהר הפריץ בעונג, עוד רגע קט ושוב נעלם הפריץ בין העצים הסבוכים, ממתין בצפיה לראות כיצד יפול הדבר.
לא חלפה שעה ארוכה ודמותו של הרבי נראתה באופק, הוא צעד בשביל, קרב והולך לעבר הבקתה ולעבר ה"פתיון" הממתין לו. ואמנם, הבחין רבי משה לייב בשטרות הכסף הפזורים על פני השביל, אך המשיך בדרכו כאילו לא ראה אותם, כך הלך קמעה ולפתע עצר וחזר על עקבותיו, שוב קרב לעבר השטרות, רכן לעומתם והתבונן בהם היטב. ממקום מסתורו מאחורי העצים יכול הפריץ לראות כי הרבי מזדקף ועומד על מקומו, כאילו חוכך הוא בדעתו מה עליו לעשות. "עוד רגע קט והוא יטול את השטרות" הרהר הפריץ בשמחה. אך – לא! במקום לגחון ארצה כמצופה, הרים הרבי את ראשו כלפי מעלה ואת ידיו נשא כבתפילה, הדבר ארך רגע קט, ומיד לאחריו התרחק הרבי מקומו.
או אז הגיח הפריץ ממקום המסתור ואץ בעקבות הצדיק וקרא: "איש קדוש!", עמדת בניסיון, מבקש אני את סליחתך על שפקפקתי בדבריך, עכשיו כשנוכחתי כי מפאת קדושת השבת ויתרת על ממון רב – אעמוד בדיבורי ואניח למוכס לנעול את דלתות בית המזיגה ביום השבת. כבר חפץ הפריץ להתרחק מהמקום, כשלפתע נזכר בדבר מה, ושאל: "מדוע בתחילה עברת ליד השטרות בלי להסס, ואילו אחר כך שבת על עקבותיך והתכופפת לעברם, ולא זו בלבד – נראית כחוכך בדעתך ומתפלל? השיב רבי משה לייב: אמנם כן, בפעם הראשונה, כשעברתי על פני השטרות, לא פקפקתי לרגע, הן שבת היום, אך לאחר שהמשכתי החל היצר ללחוש לי: והרי זקוק אתה לסכום כסף גדול בעבור צרכי מצוה של פיקוח נפש ופדיון שבויים, כיון שכך שאלתי את עצמי, אם אמנם יש מה לעשות בשעת הדחק על מנת שהשטרות ישארו ברשותי עד לאחר שבת, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, תוך כדי המחשבות שבתי אל מקום השטרות להתבונן אם יספיקו לי בעבור פדיון השבויים, והנה הסכום מתאים להפליא. והיצר המשיך לטעון: "משמים זמנו לך את האוצר כדי שתוכל לקיים בו את המצוה הגדולה", ואני לא ידעתי מה אעשה.
נשאתי איפה כפי לשמים, בתפילה שיחון אותי הבורא בדעה צלולה ובשכל ישר. ואכן עד מהרה הצטללה דעתי והבנתי כי אם חפץ הקב"ה להקל מעלי את מלאכת פדיון השבויים, בוודאי יכול הוא לזמן לי לשם כך סכום כסף שאין עליו כל שאלה ופקפוק, וברגע זה ידעתי כי עלי להמשיך בדרכי, להותיר מאחורי את הממון הרב. המשיך רבי משה לייב ואמר: ראה נא, אדוני הפריץ, כיצד שומר אלקינו על שומרי השבת, אילו הייתי נוטל את הכסף, לאחר ששבתי על עקבותי, היית סבור, בוודאי כי בראשונה לא שמתי לב לשטרות, ולאחר מכן כשכן הבחנתי, לא עמדתי בפני הפיתוי, ונוסף לזאת, כלל לא היית מעלה על דעתך שנטלתי את הכסף למטרות של פיקוח נפש, והיית סובר שלקחתי את הכסף לעצמי. אך בזכות התפילה שנשאתי, עזרו לי ממרומים להחליט החלטה נכונה ברגע המתאים, ועתה יודע אתה בבירור, כי יהודי אינו מחלל שבת תמורת כל הון שבעולם, וכי וכי שומר ה' את שומרי השבת מכל פגע ומכשול.
פרוטקציה אצל המלכה
בעלון רב הכמות והאיכות 'האור לחיים' מאת מרן הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, מובא משל נהדר במיוחד לימי 'בין המצרים':
"שמעתי פעם ממורנו ורבנו גאון עוזנו, רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהסביר מדוע באמת בסוף הגלות, כאשר יהודי יקיים אפילו מצוות קלות, ייחשב לו הדבר כמו מעשיהם של אליהו ודניאל.
"והמשיל על כך משל: מלך אחד היתה לו אשה משכלת, יפה כלבנה וברה כחמה, פקחית ונבונה. כל עצה שלה היתה קולעת אל המטרה, ומאוד אהבּה המלך, עד שלא היה עושה כל מעשה בלי לשמוע את עצתה.
"והנה קינאו בה אנשי בליעל, והעלילו עליה עלילות כזב, כאילו היא קשרה קשר להדיח את המלך ולרשת את מקומו.
"המלכה הועמדה למשפט ועדי שקר הגיעו כדי להעיד עליה שקר, עד שנגזרו עליה שנות מאסר מרובות. אותה מלכה, בהיותה על כס המלוכה, זכתה שכל השרים והרוזנים היו מעטירים עליה מתנות יקרות, כדי שתמליץ עליהם בפני המלך, ועתה, כאשר הושלכה לבית האסורים, שכחו כולם מכל הטובות שפעלה למענם.
"רק אחד מפקידי המלך הגבוהים, זכר את חסדה של המלכה כל השנים, וכאשר שמע שהושלכה לבית הסוהר יחד עם כל האסירים האחרים, לא נח ולא שקט, ודאג שיעבירו אותה לחדר מכובד, בתנאים נוחים.
"הוא שלח לה מיטה נוחה וכלי מיטה טובים, ודאג שתקבל מאכלים ערבים לחך. המלכה התעניינה לדעת מי דואג לה כל כך וסיפרו לה כי פקיד פלוני משלם שוחד רב לסוהרים, כדי שידאגו לכך שתנאי המאסר של המלכה יהיו נוחים.
"כמובן שהמלכה שמחה מאוד שיש עוד מי שזוכר לה את חסדה הרב. לימים התגלה למלך כי כל העדויות נגד המלכה היו שקר וכזב, וכי מדובר היה בעלילת שווא שהעלילו אנשים בני בליעל, ובית המשפט הורה לשחרר את המלכה ולהשיבה לכס המלוכה.
"בשובה למעמדה הראשון, זכרה המלכה את החסד הרב שגמל איתה אותו פקיד, והיא ביקשה מהמלך כי ישיב לו כגמולו הטוב וירומם אותו על כל שרי הממלכה.
"כך הוא הנמשל על ימינו אנו, בימי עוניה של שכינת עוזנו, כאשר 'שכינתא בגלותא', כל יהודי שעושה מצוות ומעשים טובים, השכינה הקדושה זוכרת אותו לטובה, וכאשר מלכו של עולם, יחזיר עטרה ליושנה ויבנה את בית מקדשנו ותפארתנו, ייזכר אותו אדם שדאג לכבוד השכינה, לטובה ולברכה.
"צריך כל אחד לדעת, כי כאשר הוא עושה רצונו יתברך, גם אם זה נראה קשה ומעיק ולעיתים גורם צער וסבל, סוף הכבוד לבוא והכל נעשה לתועלת האדם – בעולם הזה ובעולם הבא!".
איך זוכים לשמוח?
בעלון 'מבאר הקודש' המרכז את שיחותיו של כ"E מרן אדמו"ר מדאראג שליט"א, מובא המעשה הבא כפי שסופר על ידי האדמו"ר:
"מסופר על הרה"ק מצאנז זי"ע שזימנא חדא היה אצלו הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זי"ע ובעת ההיא נכנסה אליו אלמנה ובכתה לפניו בדמעות שליש, שהיא היתה דרה בבית אחד עם עולליה הרכים ובא בעל הבית וגירשה משם ועתה נשארה בחוסר כל, הרה"ק רבי שלום שעמד שם נכמרו רחמיו עליה עד שבכה יחד עמה. אמנם הרה"ק מצאנז האציל על האלמנה מברכות קדשו בשמחה.
"תמה הרה"ק רבי שלום לפשר שמחתו ושאל את הרה"ק הלא האלמנה עומדת ובוכה ולשמחה זו מה עושה בעת הזאת.
"השיב לו הרה"ק, כדי לפעול ישועה לאיש יהודי אי אפשר לעשות זאת אלא מתוך שמחה, וכיון שברצונו להמשיך לה ישועה על כן היה צריך להיות בשמחה.
"וסיים הרה"ק מצאנז באומרו, אמנם כיצד אפשר לבוא לידי שמחה, זהו על ידי שמוציאים מן הכיס כמה מטבעות ונותנים אותם לאחרים, דבר זה גורם לשמחה".