מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ"ל בזכרונותיו:
מנהל ביה"ס בקובנה, הרב שמואלביץ, יסד הרצאות קבועות לאמהות התלמידים. בכל ליל שבת התקיימה שיחה בפרשת השבוע. מפעם לפעם הייתה נואמת הרבנית אלה שמואלביץ, אשת המנהל, ולעיתים היה מגיע דרשן תלמיד חכם. כינוסים אלו התקיימו בעיקר בימות החורף, כיון שבקיץ נסעו רבים לעיירות קיט.
מטעם איסור ייחוד, הייתה אמא לוקחת אותי או את אחי לדרשות ליל שבת, שהתקיימו תוך הקפדה על הצניעות. הדרשות נערכו בקומה השניה, באולם הגדול של ׳יבנה׳. אמא הייתה מושיבה אותי ליד הקיר, כדי שלא אשב בין נשים, והיא ישבה לידי. בחדר המדרגות דלק האור, אך באולם שרר חושך. הכינו בעבור הדרשן שולחן, כיסא ומנורה על השולחן, ואת השולחן הקיפו בסדינים לבנים. היות שהאולם היה חשוך לחלוטין ורק המנורה שעל השולחן דלקה, ראו הנשים את הרב אולם הוא לא ראה אותן כלל.
הדרשן דרש כשעה בענייני פרשת השבוע, וכל הנשים התמוגגו מדרשתו. כאשר הסתיימה הדרשה, יצא הדרשן ראשון בעודו מגשש באפילה. לאחר שעזב הדרשן את המקום, הסירו המארגנים את הסדינים, נוצר אור באולם, וכל הנשים עזבו את המקום.
בפינה בעזרת הנשים הייתה חבית עץ, שבית הקיבול שלה הכיל מאות ליטרים. אולם בזמני לא נעשה בה כל שימוש. סיפרו לי, שמספר שנים קודם לכן, היה המגיד דורש לגברים לחוד ולנשים לחוד, זאת משום שאינה דומה דרשת הנאמרת לגברים לבין דרשה הנאמרת לנשים. שיחה הנמסרת לנשים צריכה להיאמר בלשון רכה – ׳כה תאמר לבית יעקב׳. מלבד זאת, מחמת הצניעות אין דורשים את ההלכות הקשורות אליהן בפרהסיא לפני אנשים. כיוון שכך, הניחו בעזרת נשים חבית גדולה וגבוהה, ובתוכה הכינו מקום ישיבה למגיד. והוא היה נכנס לשם בעזרת סולם טרם בוא הנשים, על ידי כך הוא לא ראה את הנשים ואף הן לא ראו אותו, אלא רק קולו נשמע. כך דרש לפניהן ולימדן דינים ודברי מוסר.
מובן שכל דרשה של המגיד הייתה גורמת לנשים הצדקניות לבכות. המגיד שמע את הבכי, אולם את הנשים לא ראה. משסיים את דרשתו, היה ממתין עד שכל הנשים תלכנה, ורק אז היה יוצא מן החבית והולך לדרכו. כפי הנראה, רעייתו של המגיד הייתה נוכחת במקום, כדי שלא יעבור חלילה על איסור ייחוד.
אלו היו הנשים הצדקניות של קובנה, נשים שסמלו את הצניעות והיראה, אף שלא היו בקיאות במקצועות חיצוניים, אף שלא למדו להתפלל מתוך סידור, ואף לקרוא לא ידעו. רום מעלתן, צדקותן ודקדוקן בכל מצוה ומצוה – לא ניתן לתאר! נשים צדקניות היו, פשוטו כמשמעו, חבל על דאבדין ואינם משתכחין.
(יאיר נזרו)