מי שאין לו 'גישמאק' בלימוד, יושב בבית כלא. ולא מדובר בשמונה עשרה שעות וגם לא במאתיים שעות, אלא שנים ארוכות של דשדוש וחוסר ענין, אם לא מצא את הטעם הנפלא שבלימוד

"אָדָם כִּי… בְּאֹהֶל"  (במדבר י"ט, י"ד)

"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"

הרב יעקב סירוטה

דומה כי השאלה החשובה ביותר בעולמו של בן הישיבה היא: איך מגיעים למתיקות התורה. הגישמאק – בלשון עם לא זר. אותו תבלין שהפך את גדולי התורה בכל הדורות ללהוטים ומשתגעין אחריה, עד שלא עניין אותם מאומה מלבד דברי תורה שעשועים.

הדעת נותנת, כי כאשר נגלה את הסוד הזה, וכאשר ניישם אותו בעצמנו, אזי נוכל להקדיש את חיינו לתורה – מבלי שכל עניין קטן יפריענו מכך. מהטעם הפשוט: כי הלא נתענג על הלימוד. כפשוטו, כמשמעו וכמדרשו. ומי הוא זה שיוותר על דבר שהוא מתענג עליו.

בכדי לענות על שאלה זו בדיוק, עלינו אל מעונו של אחד מאנשי החינוך החשובים בדורנו, הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, ראש ישיבת חיי תורה, ובשעה של קורת רוח – פרס באוזנינו ממשנתו הבהירה והמאירה. 'בחורים רבים בדורנו – איבדו את הגישמאק בלימוד' .

בחור שאין לו גישמאק בלימוד, יושב בבית כלא. ולא מדובר בשמונה עשרה שעות וגם לא במאתיים שעות, אלא שנים ארוכות של דשדוש וחוסר ענין, אם כמובן לא מצא את הטעם הנפלא שבלימוד.

אלו עובדות שאולי לא נאמרות תמיד בקול רעש גדול, אבל אסור לטשטש אותן.

עד כאן הבעיה. ומכאן לעצה:

אנו מבקשים מדי יום, אומר לנו הגר"ח שמרלר, "ותן חלקנו בתורתך". כלומר, יש לכל אחד חלק אישי בתורה. הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד מקום להתגדר בו בתורתו הגדולה והתמימה. מקום שנשמתו שואפת אליו, מקום בו ימצא מרגוע לנפשו והנאה לנשמתו.

בימים הקרובים אנו יוצאים במיזם חדש, מספר לנו הרב שמרלר, בשם "המסכת שלי". ידוע הרי מה שרבותינו היו אומרים, (ידוע בשם המנורת המאור ומבעל הח"ח ועוד), שלכל יהודי יש מסכת אחת שהיא שלו בשורש נשמתו. במסגרת המבצע כל בחור יבחר את המסכת אליה חש חיבור מיוחד, אותה ילמד כסדר כראוי, ועליה יחזור ויחזור שוב ושוב, בתכנית מוקפדת שבנינו בעמל, הכוללת מבחנים וחזרות לאורך זמן.

המטרה היא שייקח הבחור לעצמו פרויקט אישי, וזה יהיה מרכז חייו. מרן הגרש"ז אויערבאך זי"ע היה אומר, שהאברכים בכוללים הלומדים הלכות שבת הם-הם מארי דשמעתתא. מדוע? כי זה ה'עסק' שלהם, התפקיד והמשימה הייחודית להם. (ובדרך אגב, אפשר למצוא דבר מעניין, שיש הרבה אברכים בכולל שכבחורים היו בינוניים – ופתאום הם פורחים. מדוע? משום שהבינו שאינו עושה טובה לאף אחד, והאחריות היא עליו, ועליו למצוא לעצמו סיפוק ותכלית ויעד ומטרה ברורה. אחרת מה הטעם…)

הדבר הנפלא הזה, שבחור (ולמעשה כל יהודי ויהודי) לוקח לעצמו פרויקט חיים ללמוד מסכת שבת למשל, כמו שצריך, והוא לומד כסדר, דף אחרי דף, עם תכנית ברורה ומסודרת, מתוך הבנה וחזרה וסיכום, עד שתהיה המסכת כמונחת אצלו בקופסא, יביא לכך שכל אחד יצא כשתלמודו בידו. הוא יצא עם הישגים רוחניים. הוא ידע לאחר שנה שרכש עולם שלם משלו. עולם שקנה בעמל ויזע.

ואין כמו ההישג הזה להביא לגישמאק אמיתי בלימוד.

חז"ל עצמם כבר הכירו בערך הזה של לימוד מה שליבו חפץ, או במקום ובזמן שליבו חפץ. כי האדם צריך לעמוד על טבעו ולבדוק את עצמו מתי זמנו ומה לימודו והיכן. כי כמו שיש זמנים שונים שהאדם יכול לתפוס אותם ולנצלם ללימוד בצורה המיטבית לדידו, כפי שידועה בעניין זה התבטאותו של הגה"ק בעל ה"בית אהרן", שהלימוד לפנות בוקר מדי יום הוא בחינת גן עדן התחתון ממש. כשהעולם צלול ונקי והשחר מפציע וההתחדשות שולטת ביקום, אה, כמה עונג זה ללמוד בשעות אלו! והלימוד של לפנות בוקר יום השבת, או אז זה כבר ממש בחינה של גן עדן העליון! כך גם לימוד המסכת שנבחרה על ידי נטיית ליבו – תביא לבחור את האתגר שיפיח בו רוח חיים.

וממילא, ודאי וודאי שחלילה וחס לבחור ישיבה לעבור על סדרי הישיבה, לקחת לעצמו לימוד אחר מהמסכת הנלמדת בישיבה, או להפך סדרי עולם, לא ללמוד עיון בסדר העיון או לא ללמוד בקיאות וכדו', אבל עדיין יכול הוא בהחלט בתוך גדרי וסדרי הישיבה לקחת את העצה הנפלאה הזו וליישם אותה. יכול הוא להחליט שהמסכת הנלמדת השנה בישיבה היא היא המסכת שלו! היא המסכת שהוא יקנה אותה לנצח נצחים! אפשר גם לקחת פרק אחד מתוך המסכת, אם לומדים מסכת בבא מציעא בישיבה יקח לעצמו את פרק 'אלו מציאות' למשל, ופרק זה מהיום, הוא הפרק שלו, את הפרק הזה הוא ישנן ויחזור עליו בכל עת מצוא, על פרק זה הוא ישקיע את שעותיו הפנויות ועליו הוא ירשום את חידושיו שהתעוררו עם לימודו, בפרק זה הוא יעמיק בספרי הראשונים מעבר לסדר בישיבה, ואותו הוא יקנה לעצמו לנצח נצחים.

כשחסר בהבנה – חסר בגישמאק

עוד נקודה, מוסיף לנו הרב שמרלר, שיש לה השלכה גדולה מאוד ללימוד: מתיקות ההבנה.

בחור עשוי לאבד את כל הטעם בלימודו כאשר חסר לו בהבנה. וכדאי מאוד שכל בחור יעמוד על זה בכל כוחו, להגיע לכל הפחות להבנה מינימאלית. גמ' רש"י ותוס'. הרי אין דבר מעיק יותר מאשר סוגיה מבולבלת ושיטות סבוכות וטשטוש המוחין, כשהדברים אינם בהירים.

כי הנה, הגמרא הרי באמת מתוקה מדבש ונופת צופים, וכל מי שבאמת טעם – יודע זאת היטב. רק בחור שעוד לא ניסה, ועוד לא הגיע למתיקות הזו, משום שכל הזמן הוא צריך לעמוד בהספקים, והרבה פעמים הדברים נשארים די מטושטשים, לא ברורים דיים, וזכורים לו כבלגן אחד גדול, ואיבד שם את כל המתיקות הגלומה בדברי התורה המאירים והשמחים מעצם הוויתם.

צריך טעמו ואז וראו כי טוב ה'. ואת הטעימה הזו מוכרחים לעשות בהבנה. שלא ימרח את עצמו ולא ישלה את עצמו שהוא מבין. אלא באמת להבין באיכות, גם אם זה על חשבון הכמות. כי ברור שללמוד עמוד גמרא עם פירש"י ותוס' מתוך הבנת כל הבסיס, השקלא והטריא והצדדים והמבנה, שווה לאין ערוך מלימוד כמה דפים אבל בחוסר הבנה מושלמת. כי ההבנה מעניקה את הסיפוק שנצרכת כל כך בשביל הגישמאק.

לדוגמא, בחור מתחיל ללמוד מסכת פסחים. בדפים הראשונים הכל יפה וקל, אבל כשמגיעים לדף ט, או י"ד, והדברים נעשים קשים ומורכבים יותר, הרבה בחורים נופלים אז. מתייאשים מן המתיקות. אבל לו רק יידעו ששום דבר לא דוחק וכדאי יותר ללמוד לאט ובהבנה, הרי שהגישמאק רק ילך ויגבר. זה כדאי הרבה יותר שווה מאשר לשמור על קצב אבל לאבד בינתיים את כל הטעם.

וכאן נכנס עניין השאיפות. זוהי נקודת היסוד בעניין.

שאלו פעם את מרן החזו"א, מדוע הוא יוצא בנחרצות רבה כל כך נגד הפשרנים. הרי הם בינוניים, והרי רוב מניין ובניין בכלל ישראל הם בינוניים? אמר החזו"א, משום שכשהאדם שואף למקסימום הוא יוצא בסוף בינוני, אבל אם מלכתחילה שואפים להיות בינוני – הרי שגם לזה כבר לא מגיעים…

שכן השאיפות הן הכלים הטובים ביותר להוביל את היהודי כמה שיותר למעלה.

ידוע לשון הרמב"ם ש"יכול כל אחד להיות כמשה רבינו". הקדוש רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, כשהספיד את החפץ חיים הסביר את דברי הרמב"ם הללו, ושאל: הרי בתורה כתוב שלא קם נביא כמשה, ואם כך איך ייתכן לומר שכל אחד יכול להיות כמשה רבינו? אלא הסביר רבי אלחנן, שהלא נאמר שמשה היה עבד השם. בכל ביתי נאמן הוא – הגדירו הבורא יתברך. וההגדרה של עבד היא שהוא מתבטל לחלוטין לאדונו. אין לו כל ישות ורצון עצמי משלו, אלא כל כולו שייך לאדונו. וזה מה שהיה למשה כלפי הבורא, ביטול עצמי מושלם. ולזה, שהאדם יחיה כל הזמן עם הבורא, ויבטל את רצונו העצמי מפניו, כל אחד לפי דרגתו יכול להגיע כמשה רבינו עצמו. ולשם צריך לשאוף.

ואיך שואפים? הו, ובכן, ראשית מתפללים על כך. תפילה מעומק הלב בכוונה, שנזכה להגיע לכך. רש"י אומר שתפילה מלשון חיבור, פיתול. חיבור עם הבורא יתברך עצמו, הקלה היא בעיניכם? וחיבור כזה מוכרח להיות עם מלא הכוונה האפשרית.

הבעש"ט מפרש "צוהר תעשה לך לתיבה", שצריך לעשות צוהר בתיבות התפילה, להסתכל אל תוך פנימיות התיבות ולהבין אותן, וכך מאירים את התפילה. ההתבוננות הזו היא עצה טובה ביותר, פשוט להבין.

כמובן שקל לדבר, אבל כל אחד רואה בחוש עד כמה היצר מקדיש כוחות אדירים להפריע אותנו מתפילה ראויה. וזו עבודה לא פשוטה כלל ועיקר, עבודה שאין בה קיצורי דרך, וההתגברות דורשת מאמץ עליון. ומאידך, בלבול המחשבות בימינו הוא כבר בגדר נורא ואיום.

על פי חסידות יש כמה עצות לזה: ללמוד קודם התפילה, ולהתקדש במקווה טהרה, וכן, גם להתפלל על כך שיהיה אפשר להתפלל. ולזכור תמיד שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, וכי זו מטרת הבריאה, שנבקשנו כמטמונים ונחפשנו כאבנים טובות, ונבקש ונתחנן ממי שהחכמה שלו שיתן לנו מפיו דעת ותבונה להבין תורתו המתוקה.

וברור שהתפילות והמאמצים להגיע אל דברי התורה מתוך רצון אמתי וכן – גם עשויים להוסיף לאין שיעור למידת הגישמאק שלנו בלימוד התורה הקדושה…

(מתוך ראיון נרחב לעלון 'מעלה מעלה')