"הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת"
ישנה שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, בכל המפרשים על התורה. התורה מבשרת לנו שמשה רבינו הואיל לבאר את התורה, אבל הוא מתחיל לומר דברי תוכחה, חטא העגל, מי מריבה, קורח ועדתו ועוד ועוד.
כמובן שהתוכחה חשובה מאוד, אבל למה זה נחשב ל'באר את התורה'? הרי אין כאן שום ביאור על התורה שכבר למדנו בארבעת החומשים הקודמים. רק בפרשת ואתחנן מתחילים ללמוד קצת, יש קריאת שמע, ברכת המזון, וכן בפרשות הבאות זה נמשך, אבל אצלנו בפרשת דברים, לא ראינו חזרה או ביאור על דברי התורה.
התשובה היא, על פי מה שידוע שהיה החוזה מלובלין זיע"א אומר בנושא של 'חשבון הנפש'. לכאורה מה עוזר לאדם שעושה חשבון נפש, כל עוד לא מירק את חטאיו ושב עליהם בתשובה שלמה?
החוזה מלובלין היה ממשיל זאת לאדם שיש לו עסק, הוא קונה ומוכר ונשאר חייב לכל מיני ספקים, לכל אחד סכום אחר, ונהיה לו בלגאן בחשבונות עד שכשבאים אליו לתבוע ממנו את מה שהוא חייב, הוא אינו יודע מימינו ומשמאלו כמה הוא חייב לכל אחד מבעלי החוב שלו.
כשאותו בעל עסק ישב בכובד ראש, ויחבר את כל החובות הקטנים לחשבון אחד גדול, שבסופו ידע כמה הוא חייב לכל אחד ואחד, הרי זה כבר חצי פירעון. "מאכט א חשבון – איז האלב בצאלט", היה החוזה מלובלין מכנה זאת. כי כשהחובות מסודרים לפניו, הוא כבר יכול להתחיל להשיב אותם, וגם אם ייקח לו זמן לעשות זאת, לפחות חצי דרך הוא כבר עשה.
כך גם לגבי תשובה. אדם שאינו חי עם חשבון הנפש, אין לו מושג בכלל על מה הוא אמור לשוב בתשובה. מגיע חודש אלול, עשרת ימי תשובה והוא בכלל לא יודע על מה להתוודות, ואילו קבלות טובות הוא צריך לקבל על עצמו. הוא אומר 'חטאתי עוויתי פשעתי', והוא לא מצליח להיזכר אפילו לא בחטא אחד שעשה במהלך השנה האחרונה.
אבל אם הוא יושב ועושה חשבון הנפש, הוא מתחיל לבדוק כמה פעמים בשנה האחרונה הוא הפסיד זמן תפילה או זמן קריאת שמע, כמה פעמים הוא נכשל בלשון הרע וברכילות, כמה פעמים הוא איחר לתפילה והתעצל לחפש מניין ועוד ועוד, לב יודע מרת נפשו, הרי הוא כבר עשה חצי דרך לתשובה. עכשיו הוא יודע על מה להתוודות, הוא יודע באילו תחומים הוא צריך להתחזק ולהשתפר, הוא יכול לבדוק את עצמו אם הוא נמצא בדרך עלייה, או חלילה וחלילה בדרך ירידה… חצי פירעון כבר יש בידו, עכשיו נשאר רק להשלים את המלאכה.
לפי זה מובן הפסוק 'הואיל משה באר את התורה הזאת', איזה תורה? את התורה של חשבון הנפש, של סיכום. מה היה עד עכשיו? היינו במצרים, יצאנו למדבר, היה חטא העגל, היו מתאוננים, בואו נמשיך מה עוד? מי מריבה… הכל מסודר מול העיניים, עכשיו אנחנו יודעים על מה אנחנו צריכים לשוב. זה תורה! את התורה הזאת 'הואיל משה באר', הוא לימד אותנו שצריכים לעשות חשבון הנפש. וזה לימוד חשוב מאוד לכל אדם ובכל זמן.
**
ה'תורה' הזאת שמשה רבינו ביאר בפרשתנו, נוגעת במיוחד לתקופה הקרובה הבאה עלינו לטובה, ימי בין הזמנים הנהוגים ברוב הישיבות, ואף שיש מקומות רבים בהם לא נהגו לצאת לבין הזמנים, והישיבות ממשיכות את סדר הלימודים, עדיין אי אפשר להימלט מאווירת החופש הגדול השוררת בחוץ, וכל העיניים תלויות ומצפות לחודש אלול הבא עלינו לטובה, כשהתקווה היא שנזכה בעזרת ה' לטהר את לבבנו בחודש זה, ולהתכונן כראוי לקראת הימים הנוראים.
אבל לפני שמגיעים לחודש אלול, יש לנו את בין הזמנים, ליתן רווח בין פרשה לפרשה, זמן לבדוק ולסכם את השנה החולפת. מה הספקנו בשנה הזאת, אם מדובר בבחורי ישיבות ואברכי כולל, בוודאי שהם יכולים וצריכים לעשות את הסיכום הזה. אבל גם מי שעובדים לפרנסתם, צריכים לעשות את העצירה הזאת ולבדוק את עצמם איך הם נראים בעבודה, איך הם נראים בבית המדרש, בזמני התפילות ובזמני הלימוד והשיעורים. זאת הכנה הכרחית לחודש אלול והימים הנוראים, כי אם לא יהיה לנו את הסיכום של השנה, איך נדע על מה לחזור בתשובה באלול ובעשרת ימי תשובה?
ואם בבין הזמנים וביציאה ל'דאטשה' עסקינן, לא אוכל שלא לספר כאן את המחזה המופלא שזכיתי לראות, אצל מורי ורבי, מרן בעל 'שבט הלוי' הגר"ש ואזנר זצ"ל:
היה זה לפני קרוב ל-30 שנה, הייתי אז חתן המתכונן לחתונתו, והשתדלתי מאוד להידבק במרן הגר"ש ואזנר. הייתי שואל אותו שאלות, מלבן איתו נושאים הלכתיים שעסקתי בהם וחקרתי אותם, ובעיקר אהבתי להידבק בעפר רגליו. אבי מורי רבי שמחה שטיצברג שליט"א, חינך והדריך אותי שכל רגע במחיצתו של כזה איש אלוקים קדוש, זה רווח עצום. באחת ההזדמנויות אף אמר מרן לאבי שליט"א: "הבן שלך אוהב לבוא לכאן", וזאת כמובן היתה מחמאה גדולה מאוד גם לאבי וגם לי עצמי…
באחת הפעמים היתה לי שאלה שממש בערה בעצמותי, והיא גם נגעה הלכה למעשה, אבל הרב ואזנר היה אז ב'דאטשה'…
מנהגו היה לצאת מדי שנה למספר ימים של שהייה במושב בית חלקיה. היה לו תלמיד הרה"ח ר' שלום הלר ז"ל, שהיה מתושבי המושב, והיו לו שתי דירות שהיו צמודות זו לזו, הוא היה גר בדירה אחת, והדירה השנייה שימשה לאירוח של קרובי משפחה וכדו'. הרב ואזנר היה מגיע אליו מדי שנה, בתקופה שאחרי חג הפסח, ושוהה שם מספר ימים להחלפת אווירה ולאגירת כוחות.
היה זה ידוע שכשהרבי נמצא בבית חלקיה, לא מפנים אליו שאלות הלכתיות, אלא אם מדובר במקרים דחופים במיוחד. מאחר והנושא שרציתי לשאול היה דחוף, ביקשתי וגם קיבלתי אישור חריג לבוא לבית חלקיה, ולשאול את מרן את השאלה שרציתי לשאול.
הגעתי למושב, שאלתי את המקומיים היכן מתאכסן הרב ואזנר, וכולם ידעו לכוון אותי לביתו של ר' שלום הלר, אבל כשהגעתי לשם ראיתי שמרן יושב בחצר, נהנה מצלו של עץ גדול, יש לו שולחן וכסא, והוא מעיין בספרים, שקוע בלימודו.
עמדתי שם, בקצה החצר, ופחדתי להיכנס, כי לא רציתי להפריע לרבי ללמוד. חיכיתי שם ליד המדרכה המובילה אל תוך החצר. המתנתי שם במשך יותר מעשר דקות, וכל הזמן עקבתי אחרי מרן, בניסיון לתפוס את תשומת לבו ברגע שהוא ירים את עיניו מהגמרא.
אחרי המתנה הוא אכן הרים את עיניו והביט ישר נכחו, לכיווני. הייתי בטוח שעכשיו הוא ישים לב לנוכחותי ויקרא לי, אבל הרבי לא ראה אותי בכלל, העיניים שלו בכלל לא ראו כלום, הוא היה שקוע בלימוד ויכולתי לראות עליו שהוא מסכם ומחשבן את מה שלמד עכשיו. הוא מסתכל קדימה, ולא רואה כלום.
אחרי המתנה נוספת יצא ר' שלום הלר אל החצר, כדי לבדוק אם הרבי זקוק למשהו, וראה אותי עומד שם. הוא כבר ידע שאני אמור להגיע, כי אמרו לו שאני מגיע באישור, הוא ניגש אלי ושאל אותי אם אני שטיצברג, וכשהשבתי בחיוב הוא אמר לי: "אל תעמוד כאן, הרבי לא יראה אותך גם לא בעוד שעתיים. אם אתה רוצה שהוא ישים לב שהגעת, אתה צריך להיכנס אל החצר ולהתקרב מאוד". הוא הראה לי בדיוק איפה לעמוד, ממש בצמוד, ואכן אחרי דקות אחדות הרבי שם לב לנוכחותי, והזמין אותי לשאול אותו מה שרציתי לשאול.
בשלב זה התחלתי להרצות את שאלתי, והרבי שקע בדיון הלכתי מקיף בהלכות שבת. במשך חצי שעה הוא פרש בפני שמלה מחוורת, בגאונות מיוחדת במינה, אשרי אוזן שזכתה לשמוע זאת, ואשרי עין שזכתה לראות זאת.
היה זה שיעור חשוב מאוד שקיבלתי מהרבי בהלכות שבת, אבל לפני כן למדתי ממנו שיעור חשוב הרבה יותר, בהלכות 'בין הזמנים'. איך נראה 'דאטשה' של יהודי שעובד את ה' באמת? שקיעות בתורה! לימוד ברציפות! פעם בשנה מגיע לו חופש, הוא לוקח הפסקה מלכתוב תשובות ולענות לשאלות שגרתיות, ופשוט יושב ללמוד בהנאה מרובה מתחת לעץ, מנוחת הנפש והגוף!!!
**
נושא נוסף שיש ממנו לקח ומוסר הוא, ממה שנהוג אצל רבים בימי בין הזמנים, שיוצאים לנופש ולוקחים את הילדים לטיולים וכדו', לוקחים את הנשים והטף, מעלים לטנדר גדול, ונוסעים לצימר במושב כלשהו, בצפון או בדרום.
וכך מוצאת את עצמה משפחה בת עשר נפשות, כשהיא מצטופפת בדירה בת שני חדרים, בתנאים לא תנאים, מיטות נוער, אין משחקים וצעצועים לקטנים, אין כמעט ספרי קריאה לגדולים, וגם הגברים צריכים לכתת את רגליהם עד לבית הכנסת, שבו לפעמים יש מחסור חמור בספרים נורמליים, ואין תנאים בסיסיים ללימוד.
זר כי ייקלע לשם יחשוב, שבוודאי המשפחה הזאת מקבלת כסף רב עבור הפינוי של הבית למספר ימים, סכום כזה גדול שמצדיק את המעבר לדירה, שהתנאים שלה לא מגיעים אפילו לרבע מהנוחות בבית עצמו. אבל את האמת כולנו יודעים, לא רק שאף אחד לא משלם להם על כך, אלא שהם עוד מכניסים את היד לכיס ומשלמים טבין ותקילין עבור התענוג המפוקפק הזה.
וכשהם חוזרים הביתה, שואלים השכנים איך היה, והם משיבים בהתלהבות כמה שהם נהנו שם, וכמה היה נחמד, ושבשנה הבאה חייבים לחזור לשם שוב, כי כזה נופש כבר הרבה זמן לא היה להם.
וכאן הבן שואל: הכיצד? איך ייתכן שבבית שלכם הגדול והמרווח אתם תמיד מתלוננים שצר לכם המקום, ושצריכים להוסיף עוד חדר ולהרחיב את המרפסת, ואילו כשמדובר בצימר צפוף ולפעמים גם מוזנח, אתם נהנים מכל רגע?
התשובה לכך תימצא בדבר המופלא הבא, שגם הוא קשור לעונת הטיולים…
**
סח לי ידיד שעוסק בחינוך בחורי ישראל באחת הישיבות הטובות, שפעם היה לו תלמיד קשה לפיצוח. הבחור השתדל לעשות כל מה שצריך, אבל כל הזמן התלונן שזה קשה לו. הוא לא מצליח להבין את הגמרא, הוא לא מצליח להתרכז בתפילה, הוא מבין בסוף כל מילה ואפילו נהנה בסופו של דבר, אבל כל המאמץ הזה שבדרך היה לו לזרא רח"ל, הוא ממש סובל כשהוא יושב ליד הגמרא וצריך להתחיל ללמוד.
איש החינוך הקשיב לו ברוב קשב, וניסה למצוא הזדמנות כדי לדבר על לבו, ולשנות את כל ההסתכלות שלו על הנושא, אבל החודשים עברו ושום דבר לא השתנה.
באחת ההזדמנויות יצאה הישיבה כולה לטיול, ואיש הצוות קיווה שאולי עכשיו, באווירה הנעימה והמשוחררת, הוא יוכל למצוא מסילות ללבו של הבחור, ולכן השתדל להיות קרוב אליו בתקווה שתהיה לו הזדמנות.
המסלול היה מאתגר מאוד, צריכים לרדת ירידה חדה, צריכים להיזהר שלא ליפול, ולכן לא היתה לו אפשרות לנהל שיחת נפש, שכן מעייניו של המחנך וגם של הבחור היו נתונים בעיקר במחשבות של זהירות, איך לא להחליק ולא ליפול.
אבל כמו תמיד אחרי הירידה הגדולה – מגיעה העלייה הגדולה עוד יותר, והם התחילו לטפס במדרגות, עלו ועלו ועלו, וכמובן שהקושי החל לתת את אותותיו, וכך אחרי שעה של טיפוס הם הביטו כלפי מעלה, וראו שיש להם עוד שעה נוספת לטפס… הבחור המסכן שכל כך קשה לו ללמוד נשף בכבדות ואמר: "או, איזה יופי, כבר פחדתי שהמסלול הסתיים, אני רואה שיש לנו עוד הרבה. זה נהדר!"…
איש הצוות הבין שהוא חייב לתפוס את הרגע: "מה אתה אומר? נהדר??? מעניין למה, זה נורא נורא קשה לטפס, תראה כמה אתה מזיע, תראה איך אתה מתנשף!!!".
אבל הבחור הסתכל עליו בעיניים תמהות… "מה הרב מדבר? הרי זה כל ההנאה. אנחנו בטיול עכשיו, אנחנו לא עושים קניות. בטיול מטפסים, מחליקים, עולים, מתנשפים, זה כל היופי של הטיול, בדיוק בשביל זה באנו לכאן!".
אמר הרב לתלמידו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! הקושי יכול להיות סיבה לעצב ולצער, והוא גם יכול להיות מקור להנאה צרופה. השאלה היא איך אתה מסתכל עליו, האם אתה מתייחס לזה כאל מכשול נורא, שהלוואי ולא היית צריך לעבור, או כאל אתגר שאתה דווקא שמח בו, כי הוא נותן לך הזדמנות לטפס ולהזיע, ולאחר מכן להסתכל בסיפוק על הדרך שעשית, ולהרגיש מלא שמחה על כך שב"ה הצלחת לעבור אותה למרות הקשיים הרבים"…
ואולי זה טעם נוסף לסיבה שבין הזמנים מגיע ממש לפני חודש אלול, כדי שממנו ניקח לעבוד את ה', למה בבין הזמנים נהנינו בצימרים הצפופים והקטנים? למה התלהבנו מהטיולים המפרכים והמשברים עצמותיו של אדם? כי אתגר, החלפת אווירה, טיול, אלו דברים מהנים, ואף אדם שפוי בדעתו לא יסתכל בזמן של חוויה מהנה כל כך, על קטנות כמו מספר המטרים שיש בחדר, או כמה מדרגות עליו לטפס במסלול ההליכה האתגרי.
ובאמת, ידוע הווארט של מרן ה'כתב סופר' זי"ע על הפרשה שלנו, שאומר שהסיבה שמשה רבינו היה צריך לבני ישראל בשבעים לשון, היתה כדי שידעו שאת התורה צריכים לשמור בכל מקום בעולם, לא רק במקומות שבהם מדברים בלשון הקודש או באידיש…
ולפי דברינו, אדרבה, יש דברים שלומדים דווקא במקומות אחרים, ומהם לוקחים מוסר השכל לעבוד את ה'.
**
ולסיום נחזור לעניין הראשון: ימים אלו הם ימים של חשבון הנפש, סיכום השנה החולפת וקביעת מדיניות וקבלת החלטות לשנה הבאה. אבל כשעושים חשבון, יש שתי דרכים לעשות אותו:
אפשר לעשות חשבון כמו עני ואביון: השנה הוצאתי 25 רובל, ובשנה הבאה אשתדל להוציא רק 23, כדי שאוכל לחסוך שני רובלים לשנה שאחריה.
ואפשר לעשות חשבון כמו גביר: השנה הרווחתי 25 והוצאתי 25 רובל, בשנה הבאה, אני אשתדל להכפיל ואף לשלש את ההכנסות שלי, ואת ההוצאות אשתדל שלא להגדיל יתר על המידה, כך שיישארו לי עוד 40 רובלים לפתיחת עסק, כדי שבשנה שלאחר מכן אוכל להרוויח הרבה הרבה יותר…
כשמתכוננים לשנה הבאה, לא כדאי להכין תוכנית שכוללת בסוף חצי מסכת וכמה דפים במשנה ברורה. צריכים לשאוף להרבה יותר, למה שלא תלמד שלוש מסכתות בשנה הבאה, אולי אפילו חמש מסכתות, זה לא בשמים, זה אפשרי. צריכים לבנות את הגדלות הפנימית של האדם, לשאוף לגדולות, לחשוב בגדול ולצמוח בגדול.
דא עקא, קבלות גדולות מדי באופן שאינו ריאלי, הן מתכון לכישלון כידוע, ולכן צריכים לעבוד בחכמה. ההחלטה צריכה להיות להגיע להישגים גדולים, אבל צריכים לעשות תוכנית ולחלק אותה לחלקים קטנים, כאלו שאפשר להשיג בקלות, וכך בסייעתא דשמיא לעלות ולהעפיל לגבהים רוחניים נפלאים.
ובזכות הקבלות הטובות האלו, יעזור ה' ויציל את עמו ישראל מכל צרה בימי בין הזמנים, ומידת הרחמים תתגלגל עלינו כשנראה שבין הזמנים שלנו אינו זמן של ריפיון ידיים חלילה, אלא ההיפך, זמן לאגור כוחות כדי להוסיף ולהתעלות בתורה וביראת שמים, בסייעתא דשמיא.