החפץ חיים רגיל היה לספר בהתרגשות עצומה על השקידה העצומה עד כדי מסירות נפש של רבינו שלמה הכהן בעל החשק שלמה שהיה בקי בכל חדרי התורה, וכשהיה בן י"ז שנה כבר ידע את כל הש"ס עם הפוסקים. כשהיה בשנות בחרותו בין י"ג לי"ז שנה חלה מאוד, והרופאים אמרו לו שמחלתו מחמירה בעקבות המאמץ הגדול שלו בלימוד התורה, והם ציוו עליו לנוח ולהפסיק ללמוד, וכל כך החמירו בהוראתם עדי כדי שהוסיפו שאם לא ינוח מלימודו הוא עלול למות, ענה להם החשק שלמה 'אם לא אלמד תורה אני ימות בגלל אי הלימוד, כי אינני מסוגל לחיות ללא לימוד תורה, א"כ מוטב לי למות מלימוד תורה, מאשר למות מביטול תורה', וכך הוא המשיך ללמוד בעמל ובשקידה עצומה, והקב"ה רופא כל חולים ריפא אותו מחליו.
זכיתי ללמד בישיבת אהבת אהרן – ישיבה למתחזקים ובעלי תשובה, יכלה הדף והדיו אם אספר את כל הסיפורים אודות סגולותיה ומעלותיה של לימוד התורה, באשר יש בכוחה לשנות ולהפוך את האדם מיסודו עד בלי הכר. לא אכחש אם אומר שפרצופיהם של הבחורים ותווי הפנים שלהם משתנים ככל שהם לומדים יותר ונקשרים יותר ללימוד התורה, אור הפנים ועדינותם על פניהם, מספרים שאלו פנים של הוגה בתורה ושש בעמלה.
ובכל זאת אשתף אתכם באחד מיני רבים, אסף הגיע לישיבה כשהוא בן 17, לא היה לו קל לעשות את הצעד הנכסף, המלחמות עם הוריו הם חומר לספר בפני עצמו. בכלל הקשר שלו עם הוריו גם בתור בחור חילוני לא היו לשם ותהילה (בלשון המעטה), וכעת כאשר מתברר להם שלא ילך לצבא כשאיפתם, הקשר הפך מרופף לעוין. למותר לציין את הרגשתו של נער בגיל כזה. אבל אסף בהוראת רבותיו לא התווכח עם הוריו, אלא המשיך ללמוד ולהתמיד, הוא בתורתו והוריו בקנטרנותם.
מידי פעם היה ניגש אסף אל הרבנים בישיבה ומספר להם על הפנים החמוצות שהוריו מפנים כלפיו, שלא לדבר על חוסר הערכה למה שהוא עושה בישיבה, ומתחנן מתי כל זה יגמר. אבל הרבנים בשלהם – המשך לכבד את הוריך בכל הכבוד הראוי כפי שהתורה מצווה, והמשך להתמיד בתורה הקדושה וה' יאיר את עיניהם. לא נלאה אתכם בכל הקורות את אסף והוריו, אבל לא ארכו הימים והוריו של אסף הפכו להיות המעודדים הגדולים של אסף בלימודו בישיבה, ופנים חמוצות ומאוכזבות נהפכו לפנים מאושרות וגאות בבנם ההולך להיות גדול בתורה.
כיום כאשר רבני הישיבה משוחחים עם ההורים של אסף ושואלים אותם מה קרה? איך הכל התהפך? מה פתאום הסכמתם לדרכו של אסף והפכתם למעודדים המרכזיים שלו? הם עונים בהתרגשות, בסך הכל הוא בן שלנו ותמיד רצינו בטובתו, והאמת שגם כשהוא היה חילוני לא ראינו שטוב לו, וכשבא עם הרעיון של חזרה בתשובה ולימוד תורה, חשבנו שזו עוד ניסיון של בריחה מהבעיה האמיתית שלו, אבל ככל שעבר הזמן חווינו על בשרינו שהילד מאושר, הפנים שלו אמרו הכל, החיוך שלו, הכבוד שהוא התחיל לרכוש לנו למרות שלא היינו איתו בדרכו ואף הצרנו את צעדיו, כל זה ספר לנו שכנראה לימוד התורה הוא לא ככל הלימודים, הוא משנה את האדם, הוא מחזירו למוטב כפשוטו. כיום אנחנו יכולים לומר לכם הרווחנו ילד פשוטו כמשמעו, אנחנו לא רוצים לחשוב היכן הוא היה אם הוא לא היה לומד תורה