לכבוד עורך המדור, שלום רב! את הסיפור שלי אבקש לשתף עם קהל הקוראים היקר בגלל המסר החשוב הנלמד ממנו, ואפילו אם אדם אחד יפנים את הלקח, והיה זה שכרי.
ב"ה, זכינו בעלי ואני, להגיע לפרק של השאת הילדים, תקופה של הרבה שמחה ונחת, ויחד עם זאת כמובן יש את המטלות והלחצים הידועים הנוגעים בפרטים רבים. כ"כ רבים, שהסיפור שלנו נוגע בפרט אחד, לכאורה זעיר ושולי, שהפך לפתע לפרט כמעט מרכזי, ל'דרמה' ולמתח גדול ומיותר שברגע האחרון נמנע בשכל ישר, במעט ויתור ובמידות טובות, בזכות הרב שלנו.
ככל שהתקרב מועד החתונה של בנינו בכורינו היקר, קצב ההכנות הלך וגבר. לנו הכל היה חדש יחסית, ולכן לרגעים מסוימים הרגשנו על גבי קרוסלה, או גלגל ענק, בתוך סחרור של הכנות ודברים, אבל שמחנו והודינו לד' שהכל נעשה למען דברים טובים, לקראת שמחה כה גדולה. בלילות הייתי כבר מדמיינת כיצד אנו מובילים את בנינו יחד עם כלתו מתחת לחופה, לקול צלילי מנגינת החופה המרגשת, ורק מלחשוב על כך עיני מלאו דמעות. 'רק שאחזיק מעמד ולא אתרגש יותר מדי בחופה...' חשבתי לעצמי בחיוך נרגש.
הליך בחירת האולם היה כרוך אף הוא בלחץ רב, תאריכים רבים היו תפוסים באולמות השונים ועד שהצלחנו לתפוס תאריך באולם שביקשנו, הייתה זו מלאכה מורכבת של ממש. בסופו של דבר הכל סודר על הצד הטוב ביותר, ביום ותאריך מאוד נוחים ויצאנו לדרך. ההזמנות הודפסו והחלו להישלח ליעדן. רשמנו במחברת את שמות כל המכרים והידידים ו...ספרנו את הימים.
כמה ימים לאחר שליחת ההזמנות, הגעתי לעבודה לעוד בוקר שגרתי,הנחתי את התיק על גבי השולחן, ואל החדר נכנסה חברה שלי לעבודה ופניה הסגירו מיד שדבר מה אירע. "יש לך כמה רגעים?" שאלה. "בשמחה!" השבתי לה, על אף לחץ העבודה שהמתין לי בדחיפות. היה עלי להספיק דברים רבים לפני מועד החתונה הקרב.
"יש בעיה", פתחה ואמרה, "את יודעת שאירסנו בשעה טובה את ביתנו". "בוודאי", אמרתי לה, "למה את קוראת לזה בעיה?... זו שמחה גדולה!" ניסיתי להפשיר את הקרח שכבר עמד בחלל האוויר. "זו אכן שמחה גדולה, אבל אנו חוששים מאוד שהיא לא תהיה כל כך גדולה. אמנם אנחנו עוד לא שלחנו את ההזמנות, אבל תאריך החתונה שקבענו מיד לאחר האירוסין הוא התאריך של החתונה שלכם - -", "אבל אנחנו כבר שלחנו הזמנות", ניסיתי להתפרץ. "אני יודעת הכל, אבל אנחנו כבר קבענו מראש ואנו לא יכולים לבטל בשום אופן את תאריך החתונה, כך שאם תישארו עם מועד החתונה בתאריך שלכם, עובדות רבות וחלק מהצוות הניהולי ייסעו להשתתף בשמחתך בירושלים, כאשר החתונה שלנו היא בבני ברק, וכך עובדות רבות לא יבואו לשמוח איתנו".
"תני לי לחשוב על זה", השבתי נסערת והרהרתי ביני לבין עצמי, מהיכן החוצפה לבקש ממני לשנות את התאריך, לאחר שכבר שלחנו הזמנות וכולם יודעים על התאריך. אצלינו זה הפך כעת למורכב ומסובך, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר וזו בעיה גם שלי, לא רק שלה. עובדות רבות שחוזרות לביתן רק בשעת ערב מאוחרת, יחושו אי-נעימות מצידה, או מצידי, מאחר ויקשה עליהן לרקוד על שתי החתונות. מה עושים?
סיימתי את יום העבודה בעצבנות ומתח, ומיהרתי מיד לביתי, לספר לבעלי. ברגע הראשון הוא גם היה נסער ונזעם. "איך היא מעזה?", תהה, "לאחר שכבר שלחנו הזמנות?"
אתייעץ עם הרב שלי, אמר וחתם את הנושא. מבחינתי אף אני הרגשתי כיצד עול גדול סר מעל כתפיי. מה שיאמר הרב, כך נעשה.
בערב יצא בעלי אל הרב, לשאול ולהתייעץ. "מצד הדין יתכן מאוד שהצדק איתכם והנזק שייגרם לכם לכאורה גדול יותר", אמר הרב. "ללא ספק הנזק שלנו גדול יותר", אמר בעלי, והרב הסכים עימו. "אבל... הבה נחשוב על דבר נוסף", ביקש הרב. "אתם עורכים כעת שמחה גדולה בעזרת ד', ורוצים ברכה ושמחה שלמה. עיקר מה שחשוב הוא בניית הבית של הזוג הצעיר על אדני התורה ועבודת ד', שיהיה מושתת על ויתור ומידות טובות. אין לך מידת וויתור גדולה מלכבוש את הזעם הצודק, ולהחליט שדווקא אתם תוותרו. ומתוך שמחה! תחדירו בלבכם את השמחה על הצעד החשוב, אל תראו למשפחה השנייה פנים זועפות חלילה. להיפך. תזכו לקיים מצוות מושלמת, של ויתור במאור פנים". בעלי ידע שהדין הוכרע. גם אם ליבו לא היה שלם עם הצעד, אבל אנו החלטנו כבר עם נישואינו על ציות מוחלט לרב שלנו, וכאשר הרב ייעץ כך, ידע בעלי שכך ננהג. הרב ליווה אותו עד מפתן ביתו, ובטרם יצא ביקש להוסיף דבר מה: "תמסור לרעייתך, שמוויתור לא מפסידים!"
לא אלאה אתכם, קוראים יקרים, בצעדים שהיו כרוכים בהחלטה לשנות את התאריך. מלבד עצם החלטת הוויתור שלא הייתה קלה כלל, שיתפנו את הזוג הצעיר, שגם הם כבר המתינו ליום הגדול שלהם. נאלצנו מיד לאתר תאריך חלופי כאשר לא היה כל תאריך פנוי בסביבה, משום שמועד החתונה המקורי היה קרוב ביותר, וכך החתונה נדחתה במספר ימים. הודפסו הזמנות חדשות, הן נשלחו שוב אל הכתובות. הייתה כאן מידה גדולה מאוד של ויתור. בשלב מסוים אמרתי לבעלי שלא איכפת לי לערוך את שתי החתונות באותו יום גם אם יבואו פחות מוזמנים, אולם בעלי הזכיר לי כל העת את דברי הרב שמוויתור לא מפסידים, בפרט שהדבר נוגע בליבם ונפשם של המשפחה השנייה המחתנת באותו יום, והפציר בי שכל ההכנות ייעשו בשמחה למרות הקושי.
מועד החתונה המקורי שלנו הגיע. במקום ללכת לשמחה שלנו, מצאתי את עצמי נוסעת לבני ברק, לחתונה של חברתי מהעבודה. בעת שישבתי באוטובוס ניסיתי להשקיט את המחשבות הסוערות, אבל דמעות מלוחות הרטיבו את עיניי. בשקט, בדומיה, ירדה כל דמעה. "תהיי שמחה בשמחה של חברתך!" נזפתי בעצמי. "תעשי את המצווה מושלמת, ושחס וחלילה לא תהיה לך כל קפידא על חברתך. הן גם את חפצה שהשמחה שלה תהיה מושלמת, שהזוג הצעיר שאינו אשם בכלום יבנה בית נאמן בישראל". וכך במחשבות אלו נרדמתי לכמה דקות, עד שהגיע האוטובוס לבני ברק.
הגעתי אל החתונה והרגשתי באמת שמחה גדולה, ניגשתי לחברתי ואיחלתי לה מכל הלב מזל טוב. היא אמרה שאיני מבינה עד כמה היא מעריכה את הצעד שעשינו וביקשה ללחוש לי באוזן: "היית כזו טובת לב, כך שלא הייתי צריכה לשכנע ולספר לך, אבל הסבתא שלנו מאוד מאוד חולה, וחששנו שאם נדחה את החתונה לא נזכה שהיא תשתתף עימנו בשמחה הגדולה, ואולי הכל ייאלץ להידחות לתקופה אחרת חלילה". ליבי התרחב באושר. "זה באמת שום דבר!" אמרתי, "אני כל כך שמחה בשבילכם!"
ההפתעה הגדולה ציפתה לי ביום החתונה החדש שלנו. בדרך אל החתונה, שואל אותי בעלי: מתי התאריך שקבעו אצלכם בעבודה לערב גיבוש של העובדות בכל הסניפים בארץ?
החוורתי. נדמה לי שהיום, אמרתי בחשש. בדקתי, ואכן כך היה. אלא – שהאולם הגדול אליו נקבע ערב הגיבוש היה האולם בו אנו מחתנים!!! וכך באמצע שמחת החתונה, בשיא הריקודים, הסתיים לו ערב הגיבוש וכל העובדות וההנהלה הבכירה, כולן ללא יוצא מן הכלל, נכנסו אל האולם שבבת אחת הפך להיות צר מלהכיל את כולם. כל כך התרגשתי. השמחה הייתה יוצאת מגדר הרגיל. ניגבתי דמעה מתוקה שהתגלגלה במורד לחיי, ובראשי הדהד בקול המשפט שאמר הרב, ובעלי כה טרח לשנן לי: "מוויתור לא מפסידים!"
יתד נאמן
אבל לפעמים כן מפסידים – מה זה אומר?