אני 'בעקער' – אופה מצות. אני הוא האדם שמניף את המוט ועליו המצות המרודדות לתנור. העבודה קשה מאוד, דורשת מאמץ פיזי ועמידה ארוכה ליד התנורים הלוהטים. רק אנשים בעלי מיומנות גבוהה מצליחים לעשות אותה כפי שצריך. להכניס את המצות בתנופה כך שתהיינה ישרות ולא תידבקנה אחת לשנייה או תתקפלנה, לשלוף אותן בזמן הנכון: לא מוקדם מדי – שלא תהיינה קשות ולא טעימות. ולא מאוחר מדי – שלא תצאנה חרוכות.
אני עובד כך שנים ארוכות מגיל צעיר ועם השנים יצא לי שם של מומחה גדול. העבודה שלי מבוקשת ומתוגמלת היטב. ומלבד העבודה הקבועה אני מקבל הזמנות מ'חבורות', קבוצות אנשים ששוכרים תנורים ואופים מצות בעצמם כדי להיות בטוחים שהמצות שנאפו כשרות על פי כל הדקדוקים וההידורים.
העבודה הקשה גם נותנת בי את אותותיה. שריריי תפוסים, ידיי מגוידות, גבי כואב. גם כשאני מבקש לנוח מעמל היום איני מצליח להתרפות, מתקשה למצוא לעצמי תנוחה שלא תכאיב, מתקשה להירדם. יום השבת הוא היום היחיד בו אני מצליח לרפות את אבריי הדוויים, להירגע וליהנות ממשפחתי המקסימה.
באחת השבתות קראתי בעלון השכונתי מאמר נאה. חז"ל אומרים 'כל קבוע כמחצה על מחצה'. מובא בשם ה'פלא יועץ' ש"אדם העמל לפרנסת ביתו וקובע עתים לתורה בשעה אחת מסוימת, בלי פשרות – נחשב לו כאילו למד חצי יום". גם ללמוד חצי יום וגם להרוויח כאילו שקדתי בתורה שעות רבות. אני משתדל ללמוד מדי יום משהו, אך זה לא קבוע, ואודה שלעתים אני כה עייף עד שראשי נשמט על הגמרא הגדולה.
החלטתי לקבל על עצמי ללמוד מדי יום בשעה קבועה ומסודרת. מצאתי שיעור שמצא חן בעיניי בבית כנסת קטן ליד המאפיה, ומדי יום בשש בערב צעדתי לבית המדרש ללמוד תורה. כך עשיתי במשך חודשים בלי להפסיד ובלי לזוז מהסדר כמלוא הנימה. קרה שויתרתי על חופה קרובה כדי לא להפסיד את השיעור היומי. ידעתי שבהקפדה זו אני מסדר לעצמי בשמים חצי יום לימוד.
הסדר הקבוע עלה לרצון והשטן החל מרקד… יום אחד, בין הכנסה להוצאה אני מקבל שיחת טלפון: "שלום ר' חיים מאיר", עלה קול לא מוכר מן הטלפון. "מה שלומך?"
ברוך ה' יום יום, מי מדבר? –
"שמענו את שמך, קיבלנו עליך המלצות יוצאות מגדר הרגיל ואנחנו רוצים להזמין אותך לאפות איתנו מצות".
בשמחה, אמרתי, מתי והיכן?
"מחר בשש", הוא ירה ונתן כתובת מדויקת.
בשש אני לא יכול, נקבע זמן אחר?
"אי אפשר", התאכזב המזמין. "המאפיה פנויה רק בשעות הערב. הזמנו מקום מראש כבר לפני חודש. זה סיפור של לא יותר משעה".
אז תיקחו 'בעקער' אחר, אמרתי בפשטות. אני לא אזיז את סדר הלימוד שלי עבור כמה דולרים.
"אנחנו רוצים דוקא אותך", התעקש האיש, "אם נשלם לך שבעים דולר תסכים לפנות מזמנך היקר?"
שעת עבודה שלי שווה חמישים דולר. בשביל עוד עשרים דולר איני מבטל קביעות בלימוד.
השיחה התחילה להיות הזויה. כמו במכרז, העלה הדובר מעבר לקו את המחיר שיסכים לשלם תמורת עבודתי "מחר בשש בערב". אם רק אסכים לבוא הוא משלם מאה וחמישים דולר! לשעה! והדולר אז היה יותר מארבעה שקלים.
מאה וחמישים דולר לשעה הם לא דבר שהולך ברגל… תתקשר אלי עוד שעה, אמרתי לו, אז תהיה לי תשובה ברורה. רציתי לענות לו מתוך ידיעה ששקלתי את הענין, שלא ארגיש שהחמצתי הזדמנות. רציתי לענות אחרי שאערוך בירור בתוכי, שתשובתי תהיה נקייה והחלטית.
"אני מקווה שתענה בחיוב", סיים והותיר אותי נבוך ותוהה. המחשבות חבטו בי. אני יכול ללכת ללמוד בשבע, שעה אחת מאוחר יותר, ולהרוויח פי שלוש משעת עבודה רגילה. מי אמר שאני צריך לדחות את המזמין? אולי מצד מצוות צדקה עבור ילדיי אני כן צריך לקחת את העבודה הזו? מצד שני, הקבלה הטובה שמרוממת אותי ונותנת לי לעלות טפח מעל התנורים והפיח. האם לוותר עליה עבור כסף? רציתי שההחלטה הטובה תבוא מתוכי אך התקשיתי לאסוף את היהלומים מן הבוץ.
החלטתי לא להחליט. אחרי שעה הוא התקשר. 'אתה לא במקרה היצר הרע בכבודו ובעצמו?' – רציתי לשאול אותו, אבל התאפקתי… אני לא רוצה להעליב אף אחד.
מחר אני לא יכול'. הופתעתי לשמוע את עצמי אומר בפסקנות. גם אם תשלמו מליון דולר.
"חבל", הוא הצטער, אמר יפה 'שלום' ומערבולת שארכה שעה תמימה, הסתיימה בקול דממה דקה. עמדתי בנסיון לא קל בכלל. התחושה הנפלאה שלאחר השיחה היתה המתנה עבור הוויתור הגדול. אך הסיום המתוק והמפתיע הוא התגמול שקיבלתי היישר מידו הרחבה והפתוחה של בוחן כליות ולב.
ומעשה שהיה כך היה: ביום הראשון של חול המועד, הקיש השכן שלנו על דלת הבית. השכן הוא תושב חוץ, אדם אמיד המתגורר תדיר בארה"ב אך יש לו דירת נופש בבניין שלנו, אותה הוא פוקד מספר חודשים בשנה. בחגים ובחופשות. כעת הוא ניצב בפתחנו ובפיו שאלה: "אתה אופה מצות במאפיית…" – וכאן נקב בשם המאפייה בה אני עובד.
הנהנתי לחיוב.
"אנחנו אוכלים רק את המצות שלכם, הן ספיישל"… נהניתי מן המחמאה. הדבר נכון. המצות שלנו ידועות בטיבן, בדקות ובפריכות שלהן והן מיוצאות לחו"ל בכמויות.
"חישבתי לא נכון את כמות המצות שנאכל בחג", אמר השכן הנחמד. "חסרים לי שני קילוגרמים. אולי תוכל למכור לי?"
בשמחה! – הדגשתי. בעל המאפיה היה מצ'פר אותי, בנוסף למשכורת, במצות ביד נדיבה. יש לי כמות מספקת לתצרוכת הביתית וגם אפשרות לתת לשכן כמה קילוגרמים.
עיניו אורו. "הו, תודה לך, חששתי שלא אוכל למצוא את המצות מהסוג הזה. הילדים שלי אוכלים רק את המצות הללו". מסרתי לו את הקרטון המכיל שני קילוגרם והוא שלף את ארנקו.
זה בסדר, אין צורך לשלם. המצות מתנה בשבילך, מתנת חג, אמרתי בנדיבות.
"חלילה", נזעק השכן. הוא שלף שטרות ומסר לידיי… מאה וחמישים דולרים. הייתי עקשן אך הוא היה עקשן יותר.
מאה וחמישים דולרים! הסכום אותו הייתי מרוויח אלמלא עמדתי בנסיון – הבזיקה בי פתאום מחשבה. כעת כבר לא התעקשתי. הודיתי לו על התשלום והתרגשתי עד דמעות. חשתי כאילו יד משמים ירדה והושיטה לי מתנה יקרה. זכיתי. התמורה המדויקת שניתנה עבור המצות היתה הוכחה ברורה שהלימוד היומיומי הקבוע חשוב, מרוצה ומקובל לפניו כקרבן.
(האמנתי ואדברה, הובא בגיליון 'קבלת שבת')
