הרב אהרן כהן
"וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ… מוֹת יוּמָת" (שמות כ"א, ט"ז)
בזמן עלות ניקולאי הראשון על כסא המלוכה ברוסיה, השתנה היחס ליהודים לרעה. גזירות רבות ניתכו עליהם, באותה תקופה נגזרה גזירת "הקנטוניסטים" האכזרית. הרוסים היו חוטפים ילדי ישראל ומוסרים אותם למלכות לשם עבודת צבא ממושכת.
בחלקה של העיירה סלנט נפלה הגזירה שעליהם לתת ילד אחד לצבא.
עיני ראשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמנהג הימים ההם. באותם ימים נקלעה לסלנט אלמנה ענייה, שהיתה מחזרת על הפתחים ומנגנת בתיבת נגינה כמקובל בסביבה ההיא, היא הלכה בלוויית בנה הקטן, שהיה אוסף את הפרוטות שהיהודים היו זורקים לה. תוך כדי הליכה, חטפו ממוני הקהל את הילד מידי אמו, שינו את שמו לשם אחד מילדי המקום ורשמו אותו לעבודת הצבא לשם מילוי חובתם למלכות.
זעקות האלמנה הענייה הרקיעו שחקים, דעתה נטרפה עליה, היא התרוצצה מבית לבית, דפקה על דלתות גבאי העיר, אך ללא הועיל. באותו זמן הגיע רבי ישראל סלנטר לביקור לשבת. האשה, בראותה לפניה איש נשוא פנים, נפלה לרגליו והתחננה שיציל את ילדה. ר' ישראל הקשיב לסיפור דבריה, הרגיע אותה – וביקשה לבוא לאחר שבת.
בליל שבת ובשבת בבוקר, הלך ר' ישראל לבית הכנסת להתפלל ולא דיבר עם איש מאומה בעניין זה. אחרי תפילת שחרית, הגיעו כל נכבדי המקום לאכסנייתו של רבי ישראל לקידוש. אחר שקידשו על היין, קם פתאום ר' ישראל ממקומו בקצף נורא והתחיל לנזוף במסובים ולכנותם בשם רוצחים וגונבי נפשות.
בהיותו מכיר את ראשי הקהל, פנה לכל אחד באופן אישי, לאחד אמר: "הרי צדיק אתה וקושר את מטפחתך על הצוואר בשבת, כדי לא לטלטל אף במקום עירוב, ואילו לעבור על הפסוק: "גונב איש ומכרו מות יומת" לא אכפת לך?" לשני אמר: "הרי אתה מחזר אחרי הידורי מצווה ומדקדק בקלה כבחמורה, ואילו למסור נפש מישראל לשמד מותר?" לשלישי אמר: "הרי אתה מדקדק במצה שמורה ובאתרוג מהודר, ואילו לעבור על הלאו: "כל אלמנה ויתום לא תענון", שיש עליו מיתה בידי שמים, לא אכפת לך?!"
תוך כדי שר' ישראל זועק מרה שאסור להימצא בחברת רשעים, עזב בבהלה את הבית, ובאמצע יום השבת עזב את העיר.
השמועה עברה מבית לבית, נזיפתו הצורבת של ר' ישראל, גאון וצדיק הדור, ובריחתו מהעיירה פגעה בהם בעלבון נוקב ויורד על תהום הנפש. גם ראשי הקהל, האחראים לחטיפה, הכירו בחטאם והחליטו לשחרר את הילד החטוף ולפייס את ר' ישראל, אולם, לא נמצא איש בכל העיירה שהיה לו העוז ללכת בשליחות זו ולהסתכל בפניו של ר' ישראל, עד שר' אליהו מקרטינגה, שהיה באותו מעמד, קיבל זאת על עצמו.
אחר חיפושים רבים הוא מצא את ר' ישראל מהלך בין ההרים שבתחומי העיר שקוע במחשבות נוגות. ר' אליהו בישר לו ששחררו את הילד החטוף, ורק אז נאות ר' ישראל לשוב העירה.
מסופר שכאשר בטלה גזירת הקנטוניסטים, ושוב לא חטפו את ילדי ישראל לצבא הצאר הרוסי, שמח רבי ישראל שמחה גדולה מאד. שמחתו על ישועת ה' והצלתו היתה כה גדולה, עד שגער בתלמידיו על שלא ברכו את ברכת "הטוב והמטיב" בשם ומלכות.
(מתוך הספר 'תנועת המוסר')