הרב ישי וליס, מרצה בכיר ב'ערכים', סיפר לי סיפור מעניין מאד. כדי להבין את הסיפור צריך להקדים הקדמה קצרה:
כולם יודעים שיש בארץ כמה אתרי תיירות עיקריים, אך להוי ידוע כי ישנה עיר נוספת שהפכה לעיר תיירות – בני ברק. בכל ליל שישי מגיעות לבני ברק קבוצות של תיירים, לא מחוץ לארץ, אלא תיירים מתל אביב. המרחק המנטאלי בין תל אביב לבני ברק נעשה כל כך גדול, שתושבי תל אביב באים לחזות ביצורים השונים מהם כל כך, והמוזרים בעיניהם כל כך.
בכל ליל שישי אתה רואה קבוצות שלמות שמגיעות עם מדריכים. למדריך יש רמקול, והוא מדריך אותם – פה הכניסה לבני ברק, פה בית הכנסת הזה, זאת ההיסטוריה, וככה נראים הילידים… ממש תיירות לכל דבר וענין. כמובן, הם הולכים לקנות טשולנט וחלות של ויז'ניץ.
לרב ישי וליס היה שיעור קבוע באיזשהו קיבוץ. במשך שלש שנים הוא ישב עם החבר'ה שם, שבוע אחר שבוע, במסירות גדולה.
יום אחד, החבר'ה האלה מהקיבוץ אמרו לרב וליס: 'הרב, גם אנחנו רוצים לעשות את הסיור המפורסם בבני ברק. קח אותנו, ואתה תהיה המדריך'.
'אני אחשוב על זה', הוא אמר, ובאמת חשב לא מעט.
הוא ידע שיש לו אפשרות לקחת אותם לסיבוב, הרבה יותר משמעותי מהסיבוב של איצקוביץ' וקוגל. הוא יכול להכיר להם ישיבות, להראות להם קמת מהמהות האמיתית. הוא תכנן תכנית מסודרת, ובאמת לקח אותם לבתי כנסת ולישיבות.
לקראת סוף הסיור הם הגיעו לביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וזאת היתה אטרקציה. הם נדהמו לראות שאפשר לגור בבית כזה פשוט ודל. לא רק שלא היה סיד על קירות הסלון, אפילו טיח כבר לא היה.
הם נכנסו לחדרו של הרב, והרב וליס הציג אותם: 'הרב, הם מקיבוץ בצפון, והם רוצים שהרב ידבר איתם'. הרב שטיינמן ישב על המיטה. זאת היתה מיטת סוכנות. כשרצה להישען שמו לו כסא מאחור. רק לראות את זה, זה היה בשבילם סוף העולם. שוק תרבותי ממש.
הרב שטיינמן דיבר, אבל כל מה שאמר היה בהברה חצי אשכנזית, כך שהרב וליס בעצמו בקושי הבין, והקיבוצניקים לא הבינו אף מילה.
אחרי עשר דקות נגמרה הדרשה, ואז אמר הרב ישי וליס: 'הם רוצים שהרב יברך אותם'. הרב שטיינמן שתק.
הרב וליס חזר שוב על הבקשה: 'הרב, אם אפשר לברך אותם'.
הרב שטיינמן אומר לו בנוכחותם – והפעם בעברית צחה להפליא, באופן ברור לחלוטין ובלי הברה אשכנזית – 'אני לא נותן ברכה לרשעים'.
'לא', נזעק הרב וליס, 'הרב, הם לא רשעים, פעם בשבוע הם לומדים תורה'.
אך הרב שטיינמן נותר איתן בסרובו. 'הם שומרים שבת? לא. וחוץ מזה, אני עוד זוכר שירדנו מהאונייה כשבאנו מבריסק, ואנשים מהקיבוצים באו כדי לחלן את האנשים. אתה אומר לי לא רשעים? הם רשעים, אני לא מברך אותם'.
לא עזר שום דבר, יצאו החוצה.
'אתה מבין איך הרגשתי?' אמר לי הרב וליס. 'עבודה של שלש שנים הלכה לפח! הייתי בטוח לגמרי, שהם יתקשרו להגיד לי לא לבוא לשיעור בשבוע שלאחר מכן. הם לא התקשרו, אז באתי. חשבתי, מי כבר יבוא? אולי שנים שלושה אנשים? לא, הכל כרגיל'.
הוא מסר את השיעור, ועבר בשלום. אחרי השיעור החליט הרב וליס לעשות ביקורת נזקים. הוא ביקש לדעת: 'נו, מה אתם אומרים? איך היה הסיור?'. התברר שהם היו מרוצים מאד.
'וממה הכי נהניתם?'.
'הרב הצדיק הזה, שהבאת אותנו אליו – מזה הכי נהנינו'.
'מזה נהניתם?? ואני פחדתי ש- – – זאת אומרת, ממה, בדיוק, נהניתם בביקור אצל הרב?'.
'תשמע, הבנו שהבאת אותנו לרב גדול. ראינו את הבית שלו, ואז הבנו עוד קצת. ראינו אותו, הבנו עוד קצת. כשיצאנו מהבית שלו, כולנו בדקנו באתרים לראות מי זה האיש הזה, ואז הבנו שמדובר באחד מגדולי הרבנים. אבל נהנינו במיוחד מדבר אחד – הוא לא ניסה להתחנף. הוא אמר לנו את האמת בפנים, ואנחנו נהנינו מזה מאד. בן אדם ממרומי גילו לא מנסה לחייך אליך, לא מנסה לקנות אותך, אומר לך את האמת בפנים'.
בזה לא נגמר הסיפור. הם דווקא כן רצו לקבל ברכה מהרב הצדיק הזה, ומאחר שהבינו שכל זמן שהם לא שומרים שבת, לא יוכלו לקבל ממנו ברכה, הם התחילו להתקדם בשמירת שבת.
'אתה מבין מה קורה פה?' אמר הרב וליס, 'אתה עושה מאמצים, ונראה לך שהכל היה לריק וירד לטמיון, ובסוף מתברר שהאמת בדיוק הפוכה!'.
מי גרם להם לחזור בתשובה?
הקב"ה.
אם כן למה אנחנו עושים את כל ההשתדלות שלנו?
כי אנחנו צריכים וחייבים להשתדל. בעניינים רוחניים צריכים להשתדל הרבה יותר מאשר בעניינים גשמיים, ולעשות את כל המאמצים.
למרות ההשתדלות, למה פלוני חזר בסוף בתשובה, וזה שישב לידו באותו קורס, באותה קבוצה ובאותו סמינריון, לא חזר בתשובה? האם אתה יכול להסביר זאת?
לא.
אתה עושה את ההשתדלות, את מירב המאמצים האפשריים, אבל את ההחלטה אם יהיה או לא יהיה ואיך יהיה – רק הקב"ה קובע.
לפעמים נראית התוצאה הפוכה מההשתדלות.
ברוחניות התוצאה היא שכר על גודל ההשתדלות, ועל המאמץ לעשות את רצון ה'.
(מתוך 'דורש טוב' – חנוכה)