וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (שמות ב' א)
זכורני לפני כעשרים וחמש שנה בערך, היה בחור בגיל השידוכין שהלך להיפגש עם אבי המדוברת, ולשם כך הכין 'פשעטל' נאה על הסוגיה של 'חצי שיעור' [יומא] עם שלוש עשרה קושיות על הסוגיא ותירוץ נפלא.
כאשר דיבר עמו אבי המדוברת הציע לפניו את 'הפשעטל', אולם אחר כך שאלו: "ומה לומדים עכשיו בישיבה?" ואז התבלבל הבחור והתחיל לדפדף בגמרא לכאן ולכאן כמי שאינו יודע במאי קא עסקינן, וכמובן שהשידוך ירד מעל הפרק…
לבחור היתה מכך עגמת נפש גדולה והוא לא יכול היה להירגע. הרי הוא כה התאמץ, וחזר על הפשעטל מאה פעמים ויותר, וכיצד זה לא הצליח להביא את הדבר לידי גמר טוב?, אך אחד הרמ"ים בישיבה חיזקו ועודדו לבל יפול ברוחו ולא ידאג, כי שום דבר אינו הולך לריק. ובפרט, אמר לו, הרי למדת ועסקת בתורה, ובוודאי שלא היה זה לחינם.
לא עבר זמן רב, עד שדיברו לו נכבדות שידוך אחר, וכעת החכם עיניו בראשו, יגע והכין את עצמו כדבעי לדעת היטב מה שלומדים כעת בישיבה. וחזר על שני דפים גמ' רש"י ותוס' ועוד, וכך ישב והגה כמה לילות כמעט ברציפות, עד אשר ידע את כל דברי הסוגיא על בוריה הדק היטב.
אך רבות מחשבות בלב איש… אבי המדוברת של שידוך זה חשב לעצמו טרם הפגישה: 'כיצד זה אדע שהוא באמת ת"ח? הלא על מה שלומד בישיבה ודאי חזר ולמד היטב, כדי שאתרשם ממנו שהוא אכן יודע היטב ללמוד. לכן כדאי שאכין לעצמי איזו סוגיא ידועה בש"ס, ונראה אם יש לו בקיאות גם ביתר המסכתות בש"ס'. וממחשבה למעשה, הוא החל ללמוד ולהכין היטב את הסוגיה של… 'חצי שיעור'!
כאשר נפגשו, החל אכן לדבר עמו בסוגיא זו, באומרו: למדתי השבוע סוגיא נאה זו, ואני כבר הופך בדעתי זה זמן ועידן בטעם הדבר, למה חצי שיעור אסור, אי משום דחזי לאיצטרופי, או משום דילפינן מכל חלב לרבות חצי שיעור [יומא עד.], והנפקא מינה ביניהם וכו' וכו'.
והבחור פתח את פיו בחכמה והתחיל לפלפל בסוגיא זו בשליטה מעוררת התפעלות, עד שיצא לבו של אבי המדוברת מרוב התרגשות, איך זה שבחור שלומד כעת בישיבה סוגיא אחרת יכול לשלוט בכמות ובאיכות גם בסוגיא אחרת כזקן ורגיל, והתפעל מאוד מגדלותו בתורה ובשיטות הראשונים, וכבר חשב שהוא 'ש"ס בחור', שהרי הוא לומד כעת מסכת אחרת לגמרי… ואכן נגמר השידוך בכי טוב.
אחר כך ישב הבחור והתבונן בנפלאות ה' עמו, כי ראה בעיניו שהסוגיא שלמד אז ביגיעה עצומה – היא זו שעמדה לו לעזר בשעת הצורך. ויש בזה מוסר השכל גדול בשבילנו, ששום דבר אינו הולך לריק, על אף שלא רואים זאת בחוש כל פעם. ובפרט בדבר מצוה שהאדם עושה למען כבודו יתברך ללא שום חשבונות צדדים, ובלי שום טובת הנאה, בכוחו להבקיע רקיעים, והוא דבר נצחי שאינו בטל לעולם.
*
ליהודי אחד מאחינו בני ישראל הדרים בחו"ל הוצע שידוך מא"י עבור בתו, אך הוא הסתפק בדבר, כיון שלא שמע מספיק דברים טובים שיגרמו לו להתפעל כל כך. ובהיות שלא היה יכול להחליט בעצמו הלך לשאול את הרה"ק רבי משולם פייש מטאהש זצ"ל איך לפעול בדבר. יעץ לו הרבי שיסתכל איך התפילה נראית אצל אותו בחור, ורק אם הוא מתפלל בהתלהבות אז יקח אותו לחתן.
וכך עשה. נסע לארה"ק, והנה בהגיעו לישיבה ראה את הבחור המדובר עומד בתפילה מעמקי לבבו בהתלהבות עצומה, ונתפעל מכך מאוד, והביא הדבר לידי גמר לקחת אותו לחתן.
אחר כל הדברים אלה נתברר הדבר, שהבחור דנן כבר מזמן לא דרכה כף רגלו בתפילה בישיבה, אלא שבאותו הלילה נדדה שנתו והתעורר לפנות בוקר השכם ולא היה יכול לחזור לישון, עד שהחליט בנפשו שהואיל ובלאו הכי אינו מצליח להירדם ילך קצת ללמוד, וכך הלך ללמוד במשך כמה שעות, ואז חשב לעצמו: אם אני כבר בישיבה – אתפלל פה.
וזאת מובן מאליו, שאחר כמה שעות לימוד התפילה היתה אחרת לגמרי, מתוך געגועים וכיסופין לה', שלא כהרגלו מימים ימימה,.וכך נתקיים ציווי ה' שמכריזין בת פלוני לפלוני. וסיפור זה מעורר השתאות עצומה איך שרצון ה' מתקיים בכל מיני אופנים ובכל סוגי הדרכים, וללמדנו בא שאין לאף אחד להיות מודאג איך יפול דבר, כי מה' הישועה ואין מעצור מלפניו להושיע, וכשיגיע הזמן יתקיים הדבר בלי שום הגבלה.
*
ידוע ממאמרי חכמינו ז"ל ומעובדות והנהגות צדיקי הדורות, כי איש יהודי המדבר אל ה' בחזקה מעומק הלב, מתוך הכרה ברורה שרק ה' הוא הא-ל המושיע, אז מודיע לו ה' ישועתו בקרוב.
שמענו עובדא מבחור מבוגר שנסע לקבר רחל להתפלל ולשפוך שיחו לה' על זיווגו המתאחר ובושש לבוא. וכשחזר לבית הוריו הגיד להם את תחושותיו שפעל נשגבות בתפילתו, והוסיף ואמר שגם זוגתו המיועדת היתה שם באותו זמן…
ויחשבוהו כולם למשוגע, מנין לו לדעת מי תעלה לו לזיווגו? וכיצד יכול לומר שנכחה שם כביכול באותו הזמן? ברם לא שאלוהו עוד שאלות על כך, כי הבינו שבין כך המה פטפוטי מילי בעלמא, מחמת צערו ותקוותו המיוחלת אשר בוששה לבוא.
אמנם לאחר תקופה קצרה שנעשה השידוך המיוחל התברר כי צדק בדבריו אלה, כי אכן באותה עת היו שניהם עומדים ליד קברה של רחל אמנו, והקב"ה נתן בו הרגשה לדעת שכן הוא, ויהי לפלא.
(מתוך ספר 'שפת חיים' – שידוכין, מכ"ק אדמו"ר מתולדות משה שליט"א. באדיבות מכון 'שפת חיים')