מהומה שררה בצריף. האסירים תוחבים רגליהם לנעליהם המחוררות, רוכסים את מעיליהם המרופטים ונדחקים אל הדלת. לפתע שמעתי קול קורא: "יש כאן אסירים ששם משפחתם מתחיל באות פ"א?"

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו, ו)

"איציק הדר" הינו צעיר פולני שנמלט מפולין לליטא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובהמשך גורש ע"י הרוסים לחמש שנות 'חינוך מחדש' בסיביר.

זהו סיפורו של הגאון רבי ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל, שעוד בנערותו בפולין נדר ללמוד ח"י שעות ביממה. מלחמת העולם השנייה שיבשה לו את קיום הנדר… לפני 30 שנה החליט להעלות את זיכרונותיו על הכתב, אך חשש שפרסומם יטרידו בביקורי עיתונאים וכדו' שיגרמו לו לביטול תורה. כיון שכך חתם את הזיכרונות בשם הבדוי "איציק הדר" ופרסם את תמונותיו משנות חייו הצעירות, מה שימנע את זיהויו כיום והטרדתו. כך יכול היה גם לפרסם את הניסים וגם להמשיך ללמוד בשקט, לקום מידי לילה בשלוש ולצעוד לישיבת 'שער השמים' בירושלים (את הפרטים העלומים פענחה עבורנו בתו שתחי').

וכך הוא מספר על תקופת סיביר: יום אחד כאשר ניצבתי בתור הארוך לחלוקת הלחם, הרגשתי טפיחה קלה על גבי. סובבתי את הראש והנה לפני יהודי מזוקן, כובע מרופט לראשו ועל פניו חיוך רחב.

"נפתלי דובינסקי, קיוב, חסיד ליובאוויטש", הציג עצמו במילים קצרות שאמרו לי הכל.

– ישראל יצחק פומרנץ, עיירת דובשודלה, חסיד גור, השבתי בלשונו.

כשמנות הלחם בידינו פרשנו לפינה מרוחקת וישבנו לאכול. כבר שנים לא זכיתי לארוחה שכזו מתובלת בדברי תורה וחסידות, במוסר וביראת שמים. נפתלי, כך נודע לי מפיו, נידון לעשר שנות עבודת פרך על שהעז להטיף מוסר לבן אחותו שהפסיק לשמור שבת ולהניח תפילין. "ועכשיו אני עובד במחנה כחייט", חייך. "עבודה קלה שאינה דורשת הרבה. אתה יודע מה? כשאעמוד בתור לחלוקה אקח גם את מנתך ונאכל תמיד ביחד. זכור, אני גר בצריף מספר 185…".

ביו"ט ראשון של סוכות (שנת תש"ב) לא עבדתי, אולם בחול המועד סוכות עבדתי קשה, ובשמחת תורה (יום טוב שני של גלויות) לא יכולתי בשל תפקידי לחמוק מעבודה. חבטות גרזנים הדהדו באזני, ועם כל חבטה מהדהדת בי השירה 'תורת ד' תמימה…' היער רוקד לנגד עיני בשמחתה של תורה וידי מניפה את הגרזן וחובטת בעץ בכל הכוח.

לעת ערב כאשר הגעתי לצריפו של ר' נפתלי פרצו מעיני דמעות חמות.

ראה ר' נפתלי, הבט בי, התייפחתי. וכי זו שמחת תורה? עבודה מעלות השחר עד לצאת הכוכבים, בלי תפילה, בלי שמחה, בלא קידוש ובלא דבר תורה… בכיתי כילד. דמעות זלגו מעיני וכתפי רעדו.

"אתה יודע מתי זמנה של הגאולה?" זקף ר' נפתלי את ראשי, "בשיא חשכת הגלות, כאשר אי אפשר יותר לסבול את הגלות, אז מביא הקב"ה פדות והצלה".

אין לי כוח יותר, יבבתי. עד עתה עוד יכולתי לסבול, אבל עכשיו, עכשיו אני חש שדי, נגמר כוח הסבל שלי…

"כך כתוב בתורה", לחש נפתלי. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… כאשר לא תוכלו לסבול יותר את קושי השעבוד – אז אוציא ואגאל אתכם…"

צלצולו הצורמני של פעמון המחנה, מוסיף ומספר הרב פומרנץ, זרזנו לצאת איש לעבודתו. מהומה שררה בצריף. האסירים תוחבים רגליהם לנעליהם המחוררות, רוכסים את מעיליהם המרופטים ונדחקים אל הדלת.

לפתע שמעתי קול קורא. "יש כאן אסירים ששם משפחתם מתחיל באות פ"א?" הרמתי ראשי לראות מיהו הדובר. היה זה פקיד המחנה. "כל אלה ששם משפחתם מתחיל באות פ"א נקראים למשרד לשחרור"…

שניים שלושה מן הצריף רצו למשרד. אני, רגלי נשאוני לצריפו של ידידי ר' נפתלי.

ר' נפתלי, קראתי, ועיני זולגות דמעות. נתקיימו דבריך. תשועת ד' כהרף עין…

"אתה משתחרר?" שאל בשמחה של אמת.

כל זה התרחש למחרת אותה שיחת נפש לילית של מוצאי שמחת תורה, בה בישר לו ר' נפתלי שגאולתו קרובה. בשיא חשכת הגלות, כאשר אי אפשר יותר לסבול את צער הגלות, אז מביא הקב"ה פדות והצלה.

(מתוך מאמרו של הרב רפאל ברלזון מוסף שב"ק וארא תשע"ב)