האדמו"ר מערלוי
יש דברים שהייתי נותן הרבה בשביל לזכות לראות אותם עוד פעם, אפילו עוד פעם אחת. לצערי לא תמיד זה כבר אפשרי, כי דמויות של הדור הקודם כבר אין היום כמעט. ואם יש לכם מישהו כזה – רוצו אליו, קבלו ממנו כמה שיותר, זהו זן נדיר של אנשים של צורה, אנשים של אמת, שבדור הבא כבר ניתן רק לחלום עליהם.
ולמה אני מקדים את ההקדמה הזו? זה בגלל שבחודש אב תמיד אני נזכר בדמותו ההירואית של כ"ק מרן האדמו"ר מערלוי זצ"ל. מידי שנה מספר ימים לפני תשעה באב היה מגיע הרבי מערלוי זצ"ל, עם מאות מחסידיו אל רחבת הכותל המערבי. זה היה מרגש אותי כל שנה לראות אותו יושב על כסא נמוך סמוך כמה שיותר למקום ששם היה בית המקדש, מקונן שם על חורבן הבית.
לא רק אני הייתי מגיע לשם. המונים של יהודים שלאו דווקא חסידי ערלוי היו מגיעים לראות את איש האמת איך שהוא מקונן מכל הלב, עם דמעות בעיניים, שהרגשת שזה ממש כואב לו חורבן הבית וכמה שהוא מצפה לבניינה בקרוב. זה היה מחזה שאני לא חושב שיש אפשרות לראות משהו כזה היום. אגב, האדמו"ר מערלוי שליט"א גם מגיע מידי שנה מאז הוכתר כאדמו"ר עם מאות מחסידיו למעמד שגם מרגש את כולם ברחבת הכותל המערבי מידי ערב תשעה באב.
ככלל דמותו של הרבי מערלוי זצ"ל הייתה תמיד שונה ומרתקת ותמיד משכה אותי להתקרב אליו עוד ועוד. הרבי מערלוי שימש גם כראש ישיבת ערלוי בקטמון וככה הוא הרגיש גם חובה לדאוג לכל בחור ובחור. ואיך דואגים? תשמעו כעת. לכל האדמו"רים והרבנים יש מקום מכובד בצידו של הארון קודש שם הם יושבים. לרבי מערלוי היה מקום אחר. המקום שלו היה פשוט במערב של בית המדרש, ליד הדלת בכניעה ובפשטות. ככה יכלו כולם לחזות בעבודת הקודש בתפילות חוצבות להבות אש. הסידור של הרבי היה מלא בפתקאות של החסידים המבקשים שיעתיר בעדם, ליד מקומו לא היה כסא, הרבי היה עומד על מקומו כל התפילה, עד שנותיו האחרונות ממש, עומד ומתפלל במשך כל שעות התפילה, גם בחגים וגם בימים הנוראים, פשוט עומד במשך כל התפילה שעות שלמות במערבו של בית המדרש. רק בשמונה עשרה ובקדושה היה נגש להתפלל ליד הקיר המזרחי, ומיד אחרי קדושה שב למקומו בסוף בית המדרש, אני לא חושב שיש אדמו"ר אחד כזה היום שיושב, או יותר נכון עומד, בצד מערב.
כתוצאה מנוכחותו של הרבי מאחורה, אז מטבע הדברים היה רצינות בכל חלקי בית המדרש הגדול.
מידי יום הרבי זצוק״ל היה מגיע לבית המדרש בשעה 4:30 לפנות בוקר ויושב ולומד עד הבוקר בהיכל הישיבה, פשוט יושב ולומד. אבל מה שהיה מרתק אותי כצלם היה זה לראות אותו יושב כל היום עד השקיעה כשהוא לבוש בתפילין. וכנראה בגלל שלא רצה להוריד את התפילין במשך היום, אז גם לא יצא כמעט לשום אירוע במשך שעות היום. רק בלילה כשיכלו להוריד את התפילין היה יוצא לאירועים, וגם הם היו די נדירים.
תושבי קטמון סיפרו לי שהם יודעים מתי שלושת השבועות ועוד זמנים מיוחדים שבהם מתאבלים על חורבן הבית לפי הרבי מערלוי זצוק״ל. הוא היה אומר בזמנים האלה תיקון חצות, בבכיות נוראות, במילים מלאות געגועים שכל קטמון הייתה שומעת ומרגישה את חורבן הבית וממתינה לבניין בית המקדש.
לא סתם מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה שולח לרבי מערלוי זצ"ל מידי שנה בערב חג השבועות "ביכורים" ובהם מבחר פירות ארץ ישראל, כשהוא מצרף לזה מכתב שהוא מגיש ביכורים "לתלמיד חכם שבדור". כעת בטח אתם מבינים מה התכוונתי בהתחלה שיש אנשים שאני רוצה לראות אותם ולו רק עוד פעם אחת. כזו הייתה דמותו של הרבי מערלוי זצוק״ל.
(מתוך הספר בצילם חלק ב' שייצא בע"ה בקרוב)