לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג, ב).
שעת בוקר מוקדמת ומתפללי מנין הנץ החמה שבבית הכנסת הנודע, בית כנסת הגר"א בשערי חסד, החלו להתכונן לתפילתם. גבאי בית הכנסת ומייסדו, סבי זקני המקובל הצדיק רבי אפרים שמואל לרנר (פפרמן) זצ"ל, ניגש לעמוד התפילה, כדי להיות חזן לעילוי נשמת אמו עליה השלום, שתאריך פטירתה חל באותו היום.
רבי שמואל היה יוזם המנין ומחוללו והוא סיכם מראש עם המתפללים שביום היארצייט הוא ניגש, כמובן, להתפלל על אמו.
לפתע נכנס יהודי בלתי מוכר, שאינו ממתפללי המניין הקבוע, והודיע שיש לו יארצייט על סבתא של אמא שלו והוא רוצה לגשת לעמוד. אחד המתפללים הסביר לו שלרבי שמואל לרנר יש הבוקר יארצייט על אמו שלו והוא 'חיוב' גמור, אך האיש דרש את העמוד.
רבי שמואל הסכים מיד, מבלי להגיד מילה, מבלי להניד עפעף. הוא עמד בצד והתפלל יחד עם כולם, כשרק בסוף התפילה 'איפשר' לו האלמוני לומר 'קדיש'.
אחרי התפילה הקיפו המתפללים את רבי שמואל, וניסו להבין מדוע הוא לא הבהיר לאותו יהודי שיש לו 'חיוב'.
ורבי אפרים שמואל לרנר הסביר בפשטות: "כל העניין להיות שליח ציבור ולומר 'קדיש', הוא לעילוי נשמת הנפטר. ואם יהודי מאד רוצה להיות חזן, לעילוי נשמת סבתא של אמא שלו, והנה אני מוותר לו- אזי זוהי מצוה גדולה יותר, שבוודאי תסייע יותר בשמים לאמא שלי"…
*
ישנם בתי כנסיות רבים בהם קובעים סדר מיוחד, בו כל אחד אומר את הקדיש בתורו. יהודי עמד בבית הכנסת והמתין לומר קדיש בתורו, בדיוק כפי שהורה לו גבאי בית הכנסת. והנה לפתע צץ משום- מקום יהודי אחר והחל לומר 'קדיש' בעצמו, למרות שגבאי בית הכנסת לא איפשר לו לומר כעת את הקדיש. מה יהיה עם הזכויות של היהודי שלמרות שהיה תורו לומר את הקדיש, הוא לא אמר אותו?
כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד שמ"ה) כך: "שמעתי בצעירותי בקהילת פרנקפורט דמיין בשם הגאון שב יעקב בהיותו שם, שאמר להאבלים שכל מי שאומר קדיש שמגיע לחברו, לא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחברו, שמכל מקום עולה לנשמה מי ששייך לו. ולפי עניות דעתי הוא מהגמרא בבבא קמא, שם נאמר שהגונב עולתו של חברו והקריבה פטור, שהרי חזרה קרן לבעלים, פירוש שכלפי השמים גלוי למי שייך קרבן העולה, והוא הדין כאן". (וראו בספרי ויאמר שמואל, משא ומתן מדברי החכמים בדברי החתם סופר הללו).
כך שאם ראובן אמר קדיש, בזמן ששמעון היה צריך לומר את הקדיש- הולכים כל הזכויות של הקדיש לנפטר, עליו שמעון היה צריך לומר את הקדיש!!
*
מדוע האבל אומר את הקדיש שלאחר 'מפטיר'?
בבתי כנסיות רבים מאפשרים לאָבל לומר את הקדיש שאומרים לפני קריאת ה'מפטיר'. מדוע?
מקור קדיש זה הוא מדברי התוספות והרא"ש, שכתבו: "אחר שנסדר הש"ס תקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה לבין המפטיר, שתקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר, להודיע שאינו ממנין השבעה".
החיד"א הביא בשם הר"י מיגש שתקנו לומר קדיש זה, כדי להפסיק בין קריאת התורה לקריאת הנביא, ומשום כבוד לתורה, שלא ייראה שכאילו דחינו את התורה והעדפנו את קריאת הפטרת הנביא על פניה. והשערי אפרים כתב: "אחר שסיימו הסדרה עם המשלים האחרון… אומר הש"ץ חצי קדיש. ונוהגים שאם המשלים יש לו יארצייט ביום זה, אז הוא זוכה באמירת הקדיש הזה, ויש נוהגין כן גם אם המשלים הוא אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו".
ב"ארחות רבנו" (ח"ג עמ' רט"ז) מובא בשם החזו"א שקדיש זה יאמרנו רק מי שיכול לומר קדיש יתום, ושם (ח"א עמ' ע"ב) מובא שהורה מרן ה"קהילות יעקב" זצ"ל שאם יש שם אבל- הוא יאמרנו, והסטייפלר עצמו אמר קדיש זה כשהיה בעל יארצייט, אף שהיה שם אבל.
לדברי הגר"י מרצבך זצ"ל ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, מאחר וקדיש זה נתקן עבור כל נשמות הנפטרים (שלא אומרים עליהם קדיש), ואם יאמרנו האבל, הוא יכוין לעילוי נשמת מי שהוא אבל אחריו, לכן עדיף שיאמרנו הקורא בתורה ולא האבל.
אך כתב הגרשז"א שאם האבל עלה ל"אחרון", יכול לאומרו. ובקהילות רבות, וביחוד בקהילות ספרדיות, נתנו קדיש זה לאבל דוקא, כפי שכתב בשו"ת ויקרא אברהם שכך נהגו בזמנו בארץ ישראל ובלוב, והבן איש חי כתב שקדיש זה הוא כקדיש יתום, אך הוא שייך לעולה למפטיר ויכול לכבד בו את כל החפץ ביקרו. ובשערי אפרים ובספרו מטה אפרים כתב שנהגו אצלם שהקדיש שייך לבעל היארצייט, ובתנאי שעולה לתורה באחד מן העליות. וכן נהגו בהונגריה, (כמובא בשו"ת לבושי מרדכי) שהוא כקדיש יתום. חלק מהקהילות נהגו ליתן הקדיש רק לבעל יארצייט, וחלק נתנו אותו לאבל, וחלק נתנו אותו רק לאבל שעלה לתורה או שעלה לעליות האחרון, או לעליית המפטיר. ויש בזה מנהגי קהילות שונים, וישנם בפנקסי קהילות וספרים שכתבו בפירוש שרק הש"ץ או בעל הקורא אומרם (וראו בהרחבה בספרי ויאמר שמואל).
ה"נר לאליהו" הביא שאמרו חז"ל שאשר בן יעקב ע"ה יושב על פתחו של גיהינום וכל הלומד משנה מצילו, ואפילו איש זר הלומד משניות עבור נפטר, מצילים את הנפטר מגיהנום. וזהו שכתוב "מאשר שמנה לחמו", "שמנה" אותיות נשמה ומשנה, שהם לחם המשנה. וכתב בספר 'תורה אור' שלימוד משניות הוא תיקון גדול יותר מלהתפלל לפני התיבה. ומצינו בספרו של המקובל הגר"א מגריידיץ זי"ע שהביא מספר מדרגות במעשים לתועלת הנפטר, וכתב שהתועלת העילאית ביותר עבורם הוא לימוד תורה בעיון והעמקה, ואם לא- ילמד משניות.
לאחר שבתו של הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ"ל נפטרה, הקים אביה שיעור משניות לעילוי נשמתה ואמר שלימוד לעילוי נשמה צריך להיות לימוד חדש, ולא מספיק ללמוד את הלימוד הרגיל ולומר שזה לעילוי נשמת (כששישנם הסבורים שסגולת הלימוד לעילוי נשמה, היא רק בלימוד מיוחד לעילוי הנשמה, וישנם הסבורים ש"נר לאחד נר למאה", וניתן ללמוד לע"נ כמה נפטרים יחד).
סיפר לי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א: "כאשר אמי עליה השלום נפטרה, אמר אבי מורי זצ"ל לאחיותי ללמוד פרקי אבות לעילוי נשמתה של אמא".
סיפר לי ידידי הרה"ג רבי בן ציון שטיינמן שליט"א, על הנהגות סבו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "סבא סבור היה שהעניין הגדול ביותר לעילוי הנשמה הוא שבני המשפחה לומדים לעילוי הנשמה. ואכן, משפחתנו מתאספת ולומדים משניות יחדיו לע"נ הסבתא ע"ה. סבא סבור כדעת הגר"א ז"ל והמקובלים בעניין אי כניסה לבית הקברות שלא לצורך גדול (ועי' בספרי שלהי דקייטא בהרחבה), אך כדי שלא יגידו ש"הרב שטיינמן לא עולה לקבר של רעייתו", כדי למנוע דיבורים ותהיות, אזי סבא עלה לקבר, ושם קראו את פרקי התהילים הנהוגים. סבא הדגיש שלימוד התורה היא הזכות הגדולה ביותר לעילוי הנשמה".
(קטע מתוך ספרו החדש של רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף. לרכישת הספר במשלוח ישיר: https://bit.ly/3tgKinj).