סגולות רבות, שמירות וישועות נכרכו במצוות מזוזה. רבות מסופר על רבותינו גדולי ישראל לדורותם זי"ע, ואף בימינו אנו, שידעו להצביע במפורש על חסרון-מה הקיים במזוזה, ובעקבות תיקונה כהלכתה הגיעה ובאה הישועה.
באותה מידה, התכונות הסגוליות הללו הביאו בכנפיהם תופעות רחבות היקף של 'סגידה' לתשמישי קדושה כאלו ואחרים כמקור לשמירה והצלה, כמזור למחלה ומגיפה, או כצינורות לריבוי שפע ברכה. תופעות אלו, המצויות בעיקר במגזר הכללי, מביאות בכנפיהן רפיון כללי בשמירת המצוות, וכך התריע המגיד מישרים רבי שלמה לוינשטיין שליט"א על 'אופנת הסגולות' החדשה שנפוצה בדור האחרון, שבגללן מתערערת שמירת המצוות כראוי.
"לצערנו הרב, אם יש לאדם בעיה כל שהיא ויאמרו לו שכסגולה לפתרון הבעיה עליו לקיים מצוה מסוימת, הוא לא יגלה התלהבות מיוחדת. אבל אם למשל יאמרו לו להביא עין של לטאה מדרום אפריקה, ודווקא לטאה שנולדה שלישית, ולערבב את העין במיץ של צפרדעים שהובאו במיוחד מצפון אמריקה, ולהמתין שלושה חודשים ואח"כ למרוח את התערובת… אה, זה באמת נשמע סגולה שעובדת…
"אנו, האמונים על קיום התורה ושמירת מצוותיה, צריכים לדעת שאין לך סגולה גדולה יותר מקיום המצוות כהלכתן. 'והייתם לי סגולה' – זו הסגולה הכי גדולה והכי יעילה מכל הסגולות שבעולם. יש כאלו הפונים ל'באבות', פועלי ישועות' למיניהם, מתוך מחשבה ש'אם לא יועיל לא יזיק' – וזו טעות. בעניין זה סופר על אברך אחד שנכנס למעונו של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל ואמר לו שהוא רוצה לעשות שילוח הקן כי זו סגולה לבנים. הניף מרן זצ"ל את ידיו וקבע בפסקנות: 'סגולה?! הלא זאת מצווה!'".
בעניין זה סיפר הרב לוינשטיין שליט"א סיפור אישי: "בהיותי בחור צעיר כבן שמונה עשרה, אבי היה חולה לב במצב קשה. הרופאים אמרו שמבחינתם אין מה לעשות, צריכים להחליף לו לב. אבל אי אפשר. נשאר רק להתפלל. מה עושים? אחי לקח אותו לצדיקים לקבל ברכות. נכנס אתו לצדיק אחד, והוא הורה לאבי שייקח את הספר הקדוש 'רזיאל המלאך' וישים בכיס, וגם מזוזה כשרה יכניס לכיס, ושני הדברים יחד ישמרו עליו. וכך אבי עשה.
"בינתיים החמיר מצבו, וכששכב על ערש דווי בשעותיו האחרונות, אנחנו ילדיו המסורים לקחנו את אותה מזוזה כשרה והנחנו אותה ליד הכרית שלמראשותיו שתשמור עליו. אחרי כמה שעות הוא נפטר.
"עברו שנים, והנה ביום אחד בעת שלמדנו בכולל את הלכות מזוזה, הגעתי להלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן רפט ס"ב, האומרת כי מקום קביעתה של המזוזה הוא בתוך חלל של הפתח בטפח הסמוך לחוץ, וכתב הש"ך שם ס"ק ב שני טעמים לכך: א. כדי שיפגע במזוזה מיד כשהוא בא מהרחוב; ב. כדי שתשמור המזוזה את כל הבית שבפנים מהמזיקים. כלומר, אם ישים את המזוזה ליד הדלת, הרי שאת עובי הפתח המזוזה לא תשמור. וב'גליון מהרש"א' לרבי שלמה איגר הוסיף בשם תשובות 'גינת וורדים' על דברי הש"ך 'כדי שתשמור', וז"ל: 'בעושה אותה משום מצוה רשאי לחשוב שבשכר המצוה ישמרהו ה', אבל העושה רק לכוונת שימור – אין לו שמירה אלא סכין היא בעיניו!'
"כשראיתי זאת" – סיפר רבי שלמה לוינשטיין שליט"א – "הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. אנחנו חשבנו שהמזוזה שומרת, ולשם כך הרי שמנו אותה למראשותיו של אבי החולה, והנה מתברר מפורשות ששימוש כזה הוא ח"ו בבחינת 'סכין הוא בעיניו'. חושבים ש'אם לא יועיל לא יזיק' – אך זה בהחלט עלול להזיק, ה' ישמרנו" ('ומתוק האור').
(מתוך מאמרו של הרב בנימין כהן, 'המבשר תורני' בא תשע"ג)