ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו
אחד החסידים של ה"בית אברהם" מסלונים זיע"א היה עני מרוד. ברוב השתוקקות שהייתה לו לנסוע אל הרבי ל"ימים נוראים" היה החסיד אוסף פרוטה לפרוטה לצורך מטרה זו במשך כל השנה כולה.
שנה אחת, לא הצליח להשיג אפילו את הפרוטות המעטות, וכשהגיע חודש אלול ראה את המצב שאין בידו כסף עבור הנסיעה לרבי. התחזק החסיד ואמר לעצמו: אמנם אין בידי כסף עבור הנסיעה שהייתה נעשית ברכבת, אך אין זה פוטר אותי מלהתכונן אל הנסיעה כהרגלי.
הכין את עצמו בהכנה דרבה, התכונן בלב ונפש כאילו הוא עומד לנסוע, ומרוב השתוקקות ורצון ואמונה, הכין לעצמו את כל צרכי הנסיעה, ארז את החבילה והלך אל תחנת הרכבת. כשהוא יושב שם, לפתע הוא מבחין בשטר כסף גדול זרוק למרגלותיו, סכום שיש בו עבור תשלום כל הנסיעה. הבין החסיד כי נעשה כאן נס עבורו ומשמים הזמינו בידו את דמי הנסיעה ותיכף עלה על הרכבת…!
היו חסידים מספרים את הסיפור ואומרים: החידוש בסיפור זה אינו בנס שנעשה לאותו חסיד, שהרי ברור לכל שהקב"ה הוא כל-יכול, אלא החידוש הוא בהנהגתו של החסיד, שלא נתן לייאוש לאחוז בו אלא עשה כל מה שבכוחו, ומשמים סייעו בידו להשלים מחשבתו הטובה.
*
המדרש מספר (קהלת רבה א א): מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות, ואני איני מעלה דבר. מה עשה. יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומירקה. ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמשה בני אדם. אמר להן: מעלין לי אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים. בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה. הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: אתם מעלין לי אבן זו. אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמהם, ונמצאו עומדים בירושלים. בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם. אמרו לו: דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה, 'חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב', קרי ביה 'לפני מלאכים יתיצב'. עד כאן לשון המדרש.
מעשה זה טעון הסבר: מה עלתה על דעתו של רבי חנינא בן דוסא לגשת אל המלאכה ולסתת את האבן, והרי יודע היה בעצמו שאין בידו לפורטה אפילו שוה פרוטה ואין לו כל אפשרות להעלות את האבן לירושלים, שכן מי יעלה זאת עבורו חנם אין כסף, ומדוע איפוא טרח והתייגע רבי חנינא בן דוסא לסתת ולהכין את האבן לבית המקדש כשבדרך הטבע אין לו את היכולת להוציא מחשבתו הטובה מהכוח אל הפועל.
התשובה לשאלה היא מוסר-השכל גדול עבורנו, כי אכן חובה על האדם לעשות את כל מה שבכוחו ואפשרותו, בלי לתת אל דעתו ומחשבתו איך יושלם הדבר, ואין לו לאדם לצמצם את שאיפותיו אל מסגרת היכולת הטבעית שלו, כי אכן בסופו של דבר יקוים בו דברי הכתוב (תהלים נז ג): 'לק-ל גומר עלי'.
והנה כך כתב הרה"ק השפת אמת (ליקוטים – קהלת): פירוש זה, כי זה רבי חנינא בן דוסא ידע כי לא יוכל להעלות האבן לירושלים אך מגודל הרצון שהיה לו נדר להעלותו, והוא כנ"ל שמסלק כל הנגיעות במסירת נפש. וממילא מי שמוסר נפשו עבור דבר ה' בוודאי כל יכול הכל אף מה שאינו על פי הטבע, ודבר זה צריך האדם לידע ולהאמין כי כן כתוב במדרש הכל בחזקת סומין עיין שם גבי בארה של הגר וכו', שכל ענין שבעולם יכול להיות ורק שהטבע מסתיר דברים שלמעלה מהטבע, ואם הוא לשם שמים והאדם מוסר נפשו עד שהוא ממש חוץ מהטבע, אם כן נעשה הטבע עצמו אצלו למעלה מן הטבע, ונמצא הדבר ההוא גם בתוך הטבע אצלו, שהטבע נתהפך אצלו להיות בלמעלה מהטבע כנ"ל.
אומר השפת אמת, לכן המדרש קורא על המעשה הזה של רבי חנינא בן דוסא את הפסוק "חזיתי איש מהיר במלאכתו", שמי שעושה כך, הוא נעשה "איש מהיר", כמו שיש רכב שנוסע במהירות מסוימת, ורכב מהיר נוסע יותר מהר, ורכבת יותר מהר, ומטוס עוד יותר מהר, כך האדם שהולך במסלול זה, מגיע קדימה מהר מאוד, הוא מצליח להשיג מה שאחרים לא מסוגלים, גם מה שלמעלה מדרך הטבע, כי הוא הולך במסלול המהיר, מסלול שמעל לדרך הטבע, ממילא אין לו שום מניעה. אדם כזה באמת ראוי להיקרא "לפני מלכים יתייצב" – הוא הרי למעלה מהטבע.
רעיון דומה מביא גיסו של ה"שפת אמת", בעל ה"שפתי צדיק" (השפתי צדיק היה חתן של רבי אברהם מרדכי מוורשא, אבא של ה"שפת אמת"), בשם החידושי הרי"מ ('שפתי צדיק' פסח אות לז):
"על ידי גודל התשוקה שיגע – רבי חנינא בן דוסא – בעצמו, בסיתות וכרכום, על ידי זה נפתחה לו ישועה משמים לצוות למלאכי השרת להעלות האבן וגם אותו לירושלים, כן תמיד בכל עובד השי"ת יהיה קודם מלא התלהבות ותשוקה בענייני עבדות השי"ת, אף שרחוק מהשכל שיוכל לגמור. וכן לכל הרוצה באמת לעבוד השי"ת, אחר שמייגע בכל יכולתו מסייעים משמים."
*
כשמתבוננים יש כאן עומק נוסף.
יש אדם שמוכן להשתדל, אבל לפחות עבור משהו רציני. יאמר בחור, אם אוכל להיות מהמצטיינים, לקבל תעודה הכי טובה, אני משתדל. אבל להשתדל כדי להצליח בסוף להיות בינוני, איזה טעם יש לזה…
הרבה יותר קל להשתדל בידיעה שהתרומה שלך בונה עכשיו את הישיבה, מהשתדלות לתת עוד כמה שקלים, איזה ערך יש לזה כבר. עבור זה להתאמץ?!
מרבי חנינא בן דוסא למדנו שההפך הוא הנכון!
הוא לא מצא מרגלית או אבן טובה ועליה עבד ועמל, אלא מה שהיה לו. אם אין כלום, לוקחים סתם אבן, בוא ננסה לסתת, לייפות, לשייף, להחליק, ללטש, נשתדל, נתאמץ, לפחות משהו קטן להביא. והדבר הזה מצא חן בשמים ונשלחו לו מלאכי השרת לסייע לו.
אפשר כי לפי זה נוכל להבין את הלשון שאמרו המלאכים לרבי חנינא בן דוסא 'ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו', והרי הלשון זקוק לביאור: הרי בכלל יד כלול גם האצבע, ואם הוא נותן יד הרי שבוודאי הוא נותן גם את האצבע.
אולם נראה כי בלשון מדוקדק זה באו להודיענו כי אל יפול האדם ברוחו לומר, אם אין אני מצליח להשתדל בעצמי במידה גדושה ומרובה שוב אין בכך תועלת, אלא יש לו לידע כי אפילו אם אין הוא פותח פתח אלא 'כחודו של מחט' כבר הקב"ה יפתח כנגדו פתח כפתחו של אולם, וזהו 'ובלבד שתתן ידך', לכתחילה, וגם אפילו אם תתן 'אצבעך' גרידא, כשזה כל מה שביכולתך, הרי שדי בכך להמשיך מהשמים שפע ברכה והצלחה.
*
הקשר לפרשת השבוע ברור ומובן. "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" (שמות ב ה). כולם מכירים את דרשת חז"ל שרש"י מביא, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה. היד שלה התארכה למעלה מדרך הטבע, כי אפילו שהיא לא ידעה בתחילה שיהיה מעשה נס פלא כזה, אבל מרוב רצון ותשוקה היא הושיטה את היד. איזה משמעות יש להושיט יד למרחקים, ואיזה סיכוי יש לזה, אבל הרצון גבר על הכל, והיא הושיטה את היד, ועל ידי זה בא הנס!
הרעיון הזה מופיע הרבה בספרים רבותינו. אם באמת הייתה התיבה של משה רבינו כל כך רחוקה, איך עלה על דעתה של בת פרעה, לשלוח יד לשם, ומאיפה ידעה שייעשה לה נס גדול כזה – – –
אלא הלימוד מכאן עבורנו הוא, שאין לאדם למנוע עצמו מהשתדלות, לאחד נראה שההצלחה בלימוד רחוקה ממנו, אחד בעבודת המידות או בכל עניין אחר. ומה העצה? משתדלים! מנסים, רוצים, רוצים מאוד, ובבחינת "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", מסייעים בידו משמים, וכמו שכבר הזכרנו את הפסוק "לק-ל גומר עלי".
*
החידושי הרי"מ אמר חידוש עצום. בפסח שני אומרת התורה, שהיו אנשים טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ברור שהם לא יכולים לעשות את קרבן פסח, הם הרי טמאים. באים האנשים למשה רבינו, "למה ניגרע". מה הפירוש "למה", הם אמרו בעצמם "אנחנו טמאים לנפש אדם", אתם אומרים לבד את התירוץ למה אתם לא יכולים, מה זה למה, למה ניגרע. עוד יותר, הרי יש לנו כלל של "אונס רחמנא פטריה" אז הם בכלל פטורים, ומה הם רוצים עכשיו.
אמר החידושי הרי"ם: הם השתוקקו בכל לבם להקריב. הם יודעים שהם טמאים, אבל הם רוצים. הם באו למשה רבינו, בכל הלב הם רצו, "זה הלך להם בחיים". אומר החידושי הרי"ם: "ועל ידי השתוקקות זו פעלו מצוה חדשה"…
עד כדי כך כח הרצון.
*
זה נקרא רצון. כשרוצים באמת, לא סתם לומר "אני רוצה".
חסיד אחד הגיע אל רבו הרה"ק רבי מנחם נחום משטפנשט זי"ע ליום טוב. כשנכנס לקבל "ברכת שלום" אמר החסיד לרבי, שגם פלוני רצה לבוא אך מסיבות שונות לא הספיק להגיע.
כנראה הרבי משטפנשט ראה שפלוני לא באמת רצה. ואמר: "שאתה רצית לבוא את זה אני יודע [שהרי הגעת], אבל מה שהוא רצה לבוא זאת אינני יודע…". והתכוון לומר שאם היה לו רצון חזק ואמיתי לבוא היה מגיע, וכנראה שהיה לו חסרון ברצון ולכן מצא לעצמו טענת אונס שמנעה אותו מלבוא.
*
אף אחד לא מבטיח שכל אחד שירצה תשתרבב ידו למרחקים כמו בתיה בת פרעה. אבל אדרבה, עצם זה שרוצים, זה לא רק מביא את התוצאה המיוחלת, אלא הרצון עצמו הוא דבר גדול ועצום בזכות עצמו.
במשא הספד שנשא הרבי ה"פני מנחם" זכותו יגן עלינו, על המשגיח הנודע רבי גודל אייזנר זצ"ל, אמר ה"פני מנחם" ששמע מר' אברהם מוקוטובסקי ז"ל, בשם האמרי אמת זיע"א, הסבר על מאמר החיד"א 'אין לך דבר העומד בפני הרצון' (אגב, זה אחד המאמרים ששגורים בפי הכל כמו מאמר חז"ל, המקור הוא לכאורה החיד"א, אבל יש לשון הזוהר הקדוש "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא").
על כל פנים, שאל ה"אמרי אמת", מה הכוונה "אין דבר העומד בפני הרצון", האם אדם יכול לעשות כל דבר אם רק ירצה? ברור שלא. הרי כוחותיו של האדם מוגבלים. ובפירוש מצאנו בחז"ל "חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה" ומה הפירוש אין דבר העומד בפני הרצון?
אלא, ביאר ה"אמרי אמת": הכוונה ההיפך, "אין לך דבר העומד בפני הרצון", זאת אומרת לרצות אפשר תמיד, אין שום דבר שמעכב את הרצון. ולכן אומרים לאדם: ניחא, לא יכולת לעשות, אבל מדוע לפחות לא רצית, הרי גם רבי חנינא בן דוסא לא יכול היה לעשות, אולם הוא לפחות רצה.
וכך מפרש הרבי ה"לב שמחה", בשם ה"אמרי אמת", את מה שאומרים בתפילת מוסף "ושעירי עיזים נעשה ברצון", שהכוונה גם על הזמן הזה, אפילו כשאין בית המקדש ואי אפשר לעשות זאת במעשה, לכל הפחות נעשה את זה ברצון, "נעשה ברצון – עם הרצון", הרצון עצמו עולה לריח ניחוח, לרצות תמיד אפשר.
וכמו שמביא הפני מנחם בשם מקובלים, ש"צנור" אותיות "רצון", כשבית המקדש היה קיים היה צנור והשפעה, והיום יש את ה"רצון".
ועל ידי הרצון הטוב, נגיע בעזרת ה' להרבה דברים טובים.
