הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית
להשתמש בבגדי הדיוט לתשמיש קדושה
למדנו בסוגייתנו דאין להשתמש לבית המקדש בחפצים שהשתמשו בהם להדיוט, ולכן מבואר בגמרא (דף קטז:) שכדי להקריב קרבן צריך עצים חדשים, והגמרא לומדת מדברי רבי אלעזר בן שמוע שלמד מהפסוק על העצים אשר על האש אשר על המזבח, הרי מקיש הכתוב עצים למזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט, ומבואר יותר במנחות (דף כב).
גדולי הקדמונים כתבו דגם בבית הכנסת קיים דין זה, ונפסק בשו"ע הלכות בית הכנסת (סי' קמ"ז סוף, ס"א, וסי' קנ"ג סכ"א) שאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה.
עגילים לכתר ספר תורה
ודנו הפוסקים באיזה אופן ניתן לתרום תכשיטים לצורך תשמישי קדושה.
מעשה באחד ממחזירי התשובה בימינו, שעשה כנס לרחוקים מתורה שעונדים עגיל שמאלי, ולאחר שהסכימו להסיר את נזמיהם מאזניהם, הציע להם להקדיש את העגילים ולהתיך אותם ולעשות מהם כתר לספר תורה.
והשאלה, האם מותר לעשות כתר לספר תורה, שהוא תשמיש קדושה, מעגילים ששמשו להדיוט?
וכבר מצאנו בתורה בנדבת המשכן, שהנשים התנדבו את המראות לצורך הכיור במשכן, וכן בשלל מדיין התנדבו אנשי המלחמה טבעת עגיל וכומז לצורך הקדש, ובכן יש לבאר את חילוקי הדינים מתי וכיצד מותר להשתמש להקדש בתכשיטי הדיוט.
דברי הפוסקים
המהרי"ל בתשובה (קי"ד) כתב, שמה שנוהגים העולם לעשות מפה ופרוכת לספר תורה ממעילים ישנים ששמשו ללבישה, אינו ראוי, הואיל וכתב ה'אגודה' שאין לעשות ממעיל שנשתמש בו הדיוט תשמיש קדושה, וכתב שהוא מורה לשואלים לקנות חדש, וכתב שלכן כששואלים אותו מורה שעדיף לקחת חדש לצורך הס"ת אף שהמשומש יותר יפה וטוב, והובא להלכה בשו"ע כמו שנתבאר.
הט"ז ביו"ד (סוף סי' רפ"ב) העתיק דברי המהרי"ל שאין לעשות תשמיש קדושה מדבר שנשתמש בו הדיוט, וסיים שאותם שנוהגים כן יש למחות בידם.
דעת האחרונים
אכן ה'מגן אברהם' סי' קמ"ז סק"ה כתב שמה שנוהגים העולם לעשות מישנים (וכמו שהעיד המהרי"ל) י"ל שסוברים שקדושת המזבח היא חמורה, ולכן אסור לעשות ממה ששימש להדיוט, אבל שאר תשמישי קדושה מותר. וכן כתב ה'אליה רב'א, והוסיף הא"ר שגם המהרי"ל לא כתב בלשון איסור, רק שעדיף לקחת חדשים, וכתב שכששואלים אותו כך הוא מורה, משמע שאם כבר עשו אינו מוחה בידם.
ה'מור וקציעה' הביא מש"כ המג"א מהרמב"ם (פ"א מבית הבחירה ה"כ) שאין עושים לגובה מכלים שנשתמשו להדיוט, ותמה ע"ז ששם כתב הרמב"ם, שאפילו אבנים וקורות שחצבן לבית הכנסת אין בונים איתן בהר הבית, אם כן איך יעלה על הדעת ללמוד דין בית הכנסת מבית המקדש, הרי אפילו שימוש בית הכנסת נחשב שימוש חול כלפי בית המקדש שקדושתו חמורה, ומנין לאסור לבית הכנסת תשמיש הדיוט? עוד הקשה ממשנה מפורשת בכלים פכ"ח מ"ה כיפה שהיא טמאה מדרס ונתנו על ספר טהור מן המדרס וטמא טמא מת, ופ"י הר"ש והרא"ש שזה בגד של נשים שלפעמים יושבות עליו, וכשיחדה אותו לצורך ספר – נעשה תשמיש קדושה ואסור לשבת עליו לכן טהור ממדרס, והוסיף הר"ש לבאר, שאף שלא עשו שינוי מעשה נטהר והוכיח זה מהג"מ ע"ש, הרי מפורש שמשתמשים עם בגדי נשים לתשמיש קדושה לכרוך ספר, והובא ב'שערי תשובה' סוס"י קנ"ג בשם ה'מור וקציעה' ו'באר יעקב'.
לעשות פרוכת מבגדי נשים
הב"ח (בתשובה סי' י"ז) מחמיר בעשיית תשמישי קדושה מבגדים ששמשו להדיוט.
והמעשה שדן עליו היה, בפרוכת שנעשתה ממעיל ישן של אישה מהקהילה שנפטרה, והיה רקום עליה שם האישה לעילוי נשמתה, והגבאים רצו לעשות ממנה מפה, וכתב הב"ח שלא עשו כהוגן לעשות תשמיש קדושה ממעיל, ואף פרוכת שהיא תשמיש דתשמיש אסור, והט"ז ביו"ד קפ"ב מתיר בתשמיש דתשמיש, אך המג"א הסכים לדעת הב"ח, עוד כתב הב"ח שאסור להשתמש במלבוש של אישה לפרוכת, שהרי אסור להסתכל בבגדי נשים, והביא ראיות שאין להסתכל בבגדי נשים, גם לאחר שמתה האישה שלבשה את הבגד אם מכירים אותה, ועוד טעם הוסיף, שבגדי נשים שעשויים ליצר הרע – אין להשתמש בהם בקודש, והביא מש"כ רש"י שמות (פל"ח פסוק ח') על הכיור שנעשה ממראות הצובאות, שחז"ל אומרים במדרש, שמשה רבינו לא רצה להשתמש במראות הנשים שנעשו ליצר הרע לצורך כיור הקודש, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא שהנשים נתכוונו במצרים לשם שמים למצוות פריה ורביה ולכן יש לקבלם.
אכן כתב הב"ח, שאחר שהוקדשו אף שזה לא כהוגן חלה קדושה עליהם ואף שאין להשתמש בהם אסור להורידם מקדושתם, והוכיח מהמשנה בכלים שכפה שיחדה לכרוך בה ספר נתקדשה ואסורה בישיבה, ולכן טהורה ממדרס, מבואר מדבריו שלא הוקשה לו מהמשנה כיצד משתמשים במלבוש אישה לצורך ספר דבאמת אסור להשתמש רק אם כרכו בה ספר נאסרה לתשמיש חול.
ה'חוות יאיר' (סי' קס"א) כתב, שאף שהמהרי"ל הורה לא לעשות תשמיש קדושה מבגדי הדיוט, מ"מ אם אישה נדרה בעת חוליה, לתת בגד שלה שמרוקם בחוטי כסף מוזהבים לצורך מעיל לספר תורה – מותר לעשות כן, הואיל ואין איסורו ברור, כמבואר בלשון המהרי"ל, וגם שכדי לעשות מעיל צריך לעשות בו שינוי, ובזה מותר תשמיש קדושה מבגדי הדיוט כלהלן, ודן עוד דשמא אין הלכה כרבי אלעזר בן שמוע, אכן החת"ס סי' מ' תמה עליו מהגמרא, שמשמע שהלכה כמותו, וגם הרמב"ם פסק כן ע"ש.
המג"א כתב שכל האיסור זה רק אם הכלים כמות שהם, אבל אם נשתנו ועשה מהם כלי אחר – שרי, ולכן גם הכיור מצינו שנעשה ממראות של נשים, ומה שמשה רבינו לא רצה לקבלם זה מטעם יצר הרע, ולא משום ששימשו להדיוט, וגם הקרבנות קרבים מבהמות ששימשו להדיוט, ומזה הטעם כתב ה'חוות יאיר' שאם אישה נדרה לעשות מבגד שלה תשמיש קדושה, ואפשר לעשות מעיל או מפה, עדיף לעשות מעיל כי אז משתנה מאשר מפה שאז אינו משתנה, ומה שמצינו בתורה שתרמו טבעת עגיל וכומז, כתב ה'חוות יאיר' ששם שהותכו לגמרי – ודאי פנים חדשות באו לכאן.
להלכה
העולה להלכה, כתב המשנ"ב סי' קמ"ז שאין לעשות תשמישי קדושה מבגדי הדיוט, ותשמיש דתשמיש יש להחמיר ובצרוף סניף נוסף אפשר להקל כט"ז, ואם נשתנו מצורתן מותר.
לפי זה, כאשר לוקחים עגילים שמאליים ומתיכים אותם, לעשות כתר לספר תורה – ודאי כשר וישר לעשות כן, ובזה שמשברים את היצר הרע ומשעבדים את העגילים לצורך קדושה – בודאי יש בזה עטרה ונחת רוח להקדוש ברוך הוא, והשי"ת יתן בלב כל עמו ישראל לשוב בתשובה שלימה ולהתקדש בקדושתו.
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב שוורצבורד,
כתבו לפקס: 15389791445