כתוב בפרשה "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"
ידועים דברי החיד"א, שאדם המקפיד לא לחלל דברו – זוכה לכל היוצא מפיו יעשה – שברכותיו מתקיימות.
רבינו היה נאה דורש ונאה מקיים, לא לחלל דברו ובפרט בדיבורי חולין בעלמא, וק"ו בזהירות מלשון הרע וגרורותיו וכפי שהעיד השלט שהיה תלוי בחדרו:
"כאן לא מדברים על אדם – לא טוב ולא רע"
נציין כמה סיפורים בזהירותו המופלגת מלשון הרע:
יום אחד בשנותיו הצעירות, פגש הגר"ש דבליצקי זצוק"ל את חתנו ברחובה של עיר בדרכו לחתונה, ואמר לו שיש לו הלכה שלא כתובה בספר ח"ח.
לפליאת חתנו אמר לו, שמאן דהוא פגש אותו ושאלו לאן פניו מועדות, והתחמק מלומר לו שהוא בדרך לחתונה מחשש לשון הרע, כיון שהשואל יקפיד ע"כ שאותו לא הזמינו…
יום אחד נכנסו קבוצת אנשים לדון בנושא של בין אדם לחברו, לאחר שחקר ודרש שדיון זה לתועלת, הסכים לשמוע את השאלה. פתאום, הרב מרים את עיניו, קורא לאחד השואלים, מבקש שיתקרב אליו ואומר לו: "נראה לי שאתה צריך ללכת, כיוון שבשבילך זה לשון הרע".
יום אחד הגיע אליו נכדו בצהרי היום. כשנכנס אמר לו הרב 'מזל טוב', הנכד שאל על מה אמירת ה'מזל טוב'? אמר לו הרב: תיגש לעיתון ותראה לבד. לאחר שהנכד ראה את מודעת האירוסין, בירך את זקנו ב'מזל טוב', אבל שאל: "מדוע סבא לא אמר לי מיד מי התארס?" ענה לו זקנו: "כיון שחששתי מלשון הרע, שלא סיפרו לך עד הצהרים בשורה זו".
יום אחד הביא לו אחד מבאי ביתו ירחון תורני, כדי לשמוע דעתו בעניין הלכתי מסוים. הרב עבר על הירחון, ופתאום קורא למקורבו וגוער בו ע"כ שהביא לו את הירחון.
לפליאת מקורבו ענה לו הרב, שיש שם כתבה על רב מדור קודם שכבר איננו, שכבר דברו מספיק בעניינו ועל חומרת מעשיו, וע"כ אין ענין לפתוח נושא זה שוב, שאין בו שום תועלת ונ"מ לדור זה.
יום אחד הביא לו נכדו ספרים הלכתיים שידע שנושאי הספרים יעניינו אותו מאוד.
הרב הסתכל ועיין בספרים והניחם על שולחנו. אח"כ נכנס אליו נכדו ושאל אם להשאיר את הספרים, ענה לו הרב שאין צורך. התפלא נכדו מדוע אינו רוצה את הספרים, והחליט לחקור את ההיסטוריה, והתברר, שבעבר, אותו מחבר ספרים התמודד על תפקיד מסוים, והרב התנגד למינויו וע"כ הרב ענה לו "שאין צורך".
כשהרב היה מחובר למחולל חמצן וגם למכשיר אינהלציה, עמד מאן דהוא בחדרו וחיווה דעתו בנושא מסוים שהוא לשון הרע. הוא היה בטוח שהרב לא שומע את דבריו, מפאת רעש המכונות.
לפתע הרב מוריד את מסכת החמצן ואומר לו: "לשון הרע מהודר מהתורה. כל השנים אני כל כך נזהר והנה כאן בתוך ביתי כך?"…
היה גם נזהר מאוד בכבוד הבריות, והיה מכבדם כל אחד כגילו וכמעמדו, כפי שבלט מאוד בבית מדרשו, שנטל לעצמו את שרביט חלוקת העליות, כיון שידע לכוון לרוחו של כל מתפלל.
ואכן שח לאחד ממקורביו, שהיה מעונין שלאחר הסתלקותו יבטלו את המנין בימים נוראים, ונימוקו עמו, שאחרים לא ידעו לכבד את המתפללים כפי שהוא ידע לכבדם.
"אני ידעתי כל אחד איזו עלייה הוא אוהב, וגם ידעתי כל אחד שמו ושם אביו וגם כל אחד מתי יש לו יארצייט". ויעיד ע"כ המעשה הבא:
אחד ממתפללי המנין ביום כיפור, היה הרב הגאון רבי יאיר ישראלי זצ"ל. רבינו זצ"ל נהג לכבדו בעליית 'לוי', והנה ביום כיפור הראשון לאחר הסתלקות רבינו זצ"ל, קראו לו לעליית 'לוי' אך דא עקא ששכחו את שם אביו.
אמר ע"כ הרב ישראלי: "בחיי הרב זה לא היה קורה."
מעשה נוסף שמעיד על זהירותו הנעשית בפקחות רבה: פעם אחת הגיע לבקר את מקורביו בביקור חולים, ובני הבית הגישו לפניו תפוח. כשחתכו את התפוח ניכר ונראה רקבונו.
כדי לצאת מהאי נעימות אמר רבינו: "הרי אני דומה לתפוח הזה, שמבחוץ נראה יפה ומושלם אבל בפנים הכל רקוב"…
מעשה נוסף: יום חמישי ט"ז לחודש אייר תשס"ח לפרשת אמור, והגאון החסיד רבי שריה דבליצקי זצוק"ל מובהל במהירות לבית החולים 'מעייני הישועה' לניתוח חירום.
לאחר הניתוח אושפז לכמה ימים להשגחה. ביום שישי נכנס לבקרו רב בית הכנסת 'מעייני הישועה'.
הרב דרש בשלומו, והזמינו לבוא להתפלל עימם בשבת, וזה יהיה להם לכבוד גדול.
רבי שריה השיב לו שהוא מתפלל כוותיקין, וע"כ הוא יתפלל ביחידות בחדרו. פנה רב בית הכנסת לרבי שריה בבקשה שיבוא רק לקריאת התורה. רבי שריה ענה בשלילה.
ניסה הרב לשכנעו אבל ללא הועיל. כניסיון אחרון לשכנעו, אמר לו הרב שיש חתן בר מצוה בשבת ובוודאי יהיה להם לכבוד גדול. מיד כששמע זאת נהרא פשטה על פניו, וענה שהוא לא בא ואין מקום לשכנעו יותר .הודה מאוד לרב על הביקור וברכו לשלום.
נכדו ששהה עימו, ביקש להבין את פשר סירובו.
ענה לו רבי שריה במתק לשונו: "בתחילה כשביקשני לבוא לקריאת התורה, חששתי פן הקריאה לא תהיה כפי רצוני, וע"כ העדפתי לא לבוא.
"אבל לאחר ששמעתי שיש חתן בר מצוה החלטתי שלא לבוא. כיון שמנהגם שהחתן בר מצוה קורא את כל הפרשה, והרי אם אני אבוא לשמוע והקריאה לא תהיה לפי רוחי- הרי אני לא אעמוד בזה שלא להעיר לו, ולהעיר לחתן בר מצוה זה כמו להרוג אותו, וע"כ החלטתי שעדיף לא לשמוע קריאת התורה, מאשר להעיר לו."
(הערה: קריאת התורה כל השנה אצל רבי שריה, היתה כמו פרשת זכור, ובכל זאת העדיף להמנע ולא להעיר)
באשפוזו הראשון מוצאי שב"ק פרשת 'נשא', לאחר סדרת בדיקות כלליות ובדיקות דם, סח לנכדו: "מדוע מוציאים לי דם, הרי לא שפכתי דם של אף אחד"…
כאשר נשאל על סוד הצלחתו בעבודת ה' יתברך, ענה ע"כ במתק לשונו: "ללמוד מכל אדם את הטוב שיש בו"
והוסיף שקיבל מתנה מיוחדת מהקב"ה: חוש מיוחד לזהות וללמוד את הטוב שבכל אדם.