לאחר השיעור ניגשו אליו ושאלו והלא רבינו עצמו מדליק בכוסיות בתוך חנוכיית הכסף, והשיב רבינו אם אדליק בחנוכיה עצמה על מי יהיה מוטל לשפשף ולקרצף החנוכיה לאחר החג, על הרבנית, וכי סבורים אתם שאעשה הידור מצוה שיקשה על הרבנית ויהיה על חשבונה?

וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

היה מעורר על סגולת ימי החנוכה לעליה בתורה שכן סודות התורה נמסרו למשה רבינו בחנוכה (כידוע בשם החת"ס). והביא מה שכתוב בספרים שעיקר חדושיו הגדולים של הגאון החתם סופר חידש היו בחנוכה. היה מביא בשיחתו במסיבת חנוכה את דברי הפרי מגדים שהיוונים לא רצו לבטל סתם את ישראל מתלמודם, אלא הם רצו שלא יעסקו בחכמת התורה.

היוונים רצו להשכיח את דקות ההבנה הצרופה בתורה, שכן אם לא לומדים בעמקות חסר את עיקר השלימות של הלימוד. ולכן דוקא בחנוכה יש ללמוד בעיון והעמקה.

מרגלא בפומיא לומר לצעירים: דעו לכם כל אחד ואחד יכול להיות תלמיד חכם, להעשות ראש ישיבה ולחבר ספרי חידושי תורה. ולפעמים כשהיה מדבר עם נערים וילדים היה מדבר איתם בשפה פשוטה ומובנת להם: כל אחד מכם יכול לכתוב "טבעת החושן", מה חושבים אתם ביום אחד כתבתי ספרי חידושי תורה, התחלתי קצת ועוד קצת, תדעו לכם הטבע של רוחניות זה הנס, כמו שרואים בחנוכה שלא היה לשם שמן רק ליום אחד ולבסוף דלקו ממנו שמונה ימים, אם אדם ימדוד את עצמו לפי כוחותיו, יכול ללמוד קצת ולא יצא ממנו כלום, אך ברוחניות הנס הוא הטבע. לכן החמירו חז"ל כל כך בפרסום נס החנוכה משום פרסומי ניסא כי מה שצריך הוא להבין שהטבע של רוחניות הוא הנס.

בשיעור הלכה בערב ימי החנוכה הביא רבינו את דברי החסד לאברהם, שההידור הגדול בכלי של נר חנוכה הוא לעשות חנוכיה מכסף וכד' והדגיש שלדעתו עיקר הענין בזה הוא שמדליקים השמן בבזיכי הנרות אך כאשר מדליקים בכוסיות מפסידים את עיקר הידור המצוה. לאחר השיעור ניגשו אליו ושאלו והלא רבינו עצמו מדליק בכוסיות בתוך חנוכית הכסף, והשיב רבינו אם אדליק בחנוכיה עצמה על מי יהיה מוטל לשפשף ולקרצף החנוכיה לאחר החג, על הרבנית, וכי סבורים אתם שאעשה הידור מצוה שיקשה על הרבנית ויהיה על חשבונה?

 

הזהירות שלא לצער שום אדם

רבינו לא יכל לסבול שיכאב למישהו, בפרט לא בגינו, וגם אם היה הלה ראוי לקבל תוכחת מוסר נזהר שלא לצערו בחינם ולא להתכבד בקלונו. דרכו היתה שהיה מפעם לפעם יורד לחדרים לאחר התפילה להעיר את אלו שלא קמו לתפילת שחרית. בביקוריו בחדרים למדו התלמידים מסכת שלמה בהלכות דרך ארץ, איך להעיר ואיך נתן לכל בחור את ההרגשה שהוא מחשיב אותו ומקבל את תירוציו ובעיקר איך שמר על כבוד מי שבא להוכיח.

פעם כאשר ירד לאחד החדרים, ניסה להכנס וראה שהדלת נעולה. הוא דפק בדלת ואחד מחברי החדר שאל בקול מי דופק בדלת, ענה לו רבינו שהוא העומד בדלת. אותו בחור שלא האמין וסבור היה שזה בחור אחד שמחקה את קולו של ראש הישיבה ענה שלא בכבוד הראוי, כך התנהלו הדברים כמה דקות, רבינו דופק והלה עונה שלא לפי כבודו. לפתע החליט הבחור לפתוח את הדלת, כששמע רבינו את קול המפתח מסתובב, ברח מהמקום במהירות. הוא הבין שהלה יבוש ויכלם ולא יהיה לו לאן להוביל את חרפתו ולא רצה לביישו, לכן ברח שלא לראות מיהו הבחור.

עד כמה היתה לו רגישות אפילו לחשש צער קטן של הזולת, פעם נזקק לחבוש פלסטר על אצבעו ובאותו זמן כובד בסנדקאות, קודם שנסע לברית ביקש להורידו שמא זה יהיה מאוס בעיני בעלי הברית. כמו כן כאשר נכנס לחתונות בבית אדמו"רים ומשפחות חסידיות היה מכניס העניבה מתחת לטלית קטן, כדי לכבד את מנהגם ולהיות כמה שפחות שונה מהם.

רבינו דקדק מאד בשמיעה מדוייקת של קריאת התורה כהלכתה, הוא הכיר בטובתו של הג"ר ישראל סאלאוויציק זצ"ל שהיה במשך שנים רבות בעל הקורא בישיבה בשבתות והיה קורא בדיוק ודקדוק נפלא. בימות החול היו בחורים מהישיבה קוראים וידעו שצריך להכין היטב, שכן היה מדקדק בקריאה מדוייקת ואם לא היו מדקדקים היה מעיר בעדינות.

פעם קרא בחור את קריאת היום, ואחד המתפללים תיקנו וזעק לעומתו שוב ושוב שטעה, אחרים חשבו שלא טעה. שאלו את רבינו ושלא כדרכו להורות לחזור כשיש ספק, הפעם שתק. לאחר מכן שאלוהו למה שתק, האם לא היתה לו דעה, ענה שכנראה אכן אותו יהודי שתיקן צדק, אך היות ומהצעקות והויכוחים הולבנו פניו של אותו בחור ברבים, החליט שזה יותר חמור מאי קריאה מדוקדקת ולכן שתק גם כשנשאל. כיוצא בדבר, כמה פעמים ארע שעשו דברים שלא לרוחו, ולפעמים העיר לאחר מכן למי שצריך היה להעיר, אבל ברבים לא העיר, כדי לא להלבין פנים.

זהירות מלצער את הזולת עד היכן?

ארע פעם לפני שיעור המשמר בליל שישי שאחד הבחורים חיבר שתי שולחנות שהיו לפני רבינו ובלי משים פגע באצבעו של רבינו שנלחצה בין השולחנות. המכה היתה חזקה בעליל למרות שהבחור כלל לא שם לבו למה שאירע, אך אחרים שכן ראו נפעמו לראות שרבינו שותק.

הוא החביא את האצבע מתחת השולחן ורמז באצבעו השניה לאלו שראו לשתוק. בהמשך השיעור כשהוציאה תוך כדי משא ומתן ראו שהאצבע כחולה מעצמת המכה. כך, כדי שלא לפגוע באותו בחור, שלא תהיה לו עגמת נפש על מה שגרם בשוגג, הסתיר רבינו את האצבע והבליג על הכאבים והמשיך בשיעור המשמר כרגיל.

שוב הוי מעשה בבחור שאגב הריתחא דאורייתא של שיעור המשמר, שפך את ספל הקפה שהביאו לרבינו. התוצאה היתה שבגדו של רבינו התלכלך והשולחן שלפניו התמלא בנוזל הדביק. רבינו המשיך במשא ומתן, כאילו מדובר בטיפה קטנה שנשפכה וכדבר של מה בכך, ואמר לו: תמשיך, תמשיך! רק כעבור דקות ארוכות הוציא את מטפחתו וניקה בעדינות את הבגד ואת השולחן. עוצמתו של סיפור זה תובן רק למי שהכיר את אורחו ושיגו של רבינו ועד כמה נזהר תמיד שלא יהיה רבב על בגדו, בכל זאת כדי שהבחור יחשוב שלא קרה כלום, המשיך כאילו כלום לא אירע.

ילד צעיר ממתפללי המנין של ליל שבת בביתו נרדם. אחיו הגדול שאיתו בא רצה להעירו, רבינו שהבחין בכך התקרב בזריזות, כדי לפקח עליו ולהדריכו איך להעירו בצורה שלא יבהל. רבינו הדריך את האח הגדול שילטפו בעדינות ויקרא בשמו. ברגע שראה שהילד מתחיל להתעורר, הזדרז להתרחק משם, כדי שהילד לא יבהל שרבינו עומד על ידו.

(קטעים נבחרים מהספר 'מגדלתו ומרוממתו')