"היות ולפעמים אני דורש דרשות ברבים, אני מבקש מהקב"ה שיזמן לידי סיפורים מעניינים, כדי שיהיה לי לספר לציבור דיבורים חדשים ולא אהיה כ'חוזר על עצמו'…
"ואכן בוקר אחד אחרי התפילה – לפני כשבועיים בימי 'בין הזמנים' – נפגשתי עם מכר ותיק מימים ימימה, תושב חו"ל שבא לנפוש בארץ הקודש, והלה אומר לי במין סערת רגשות עצומה: 'יותר אני לא מדבר עם החתן שלי, לעולם!' חד וחלק!
"היות וחתנו מוכר בקהילה כאברך מן השורה, התפלאתי מאד לשמוע כדברים האלה, ושאלתי לידידי מה ראית לשטות זו?
"'אתמול בבוקר נחתנו כאן בא"י מניו יורק' – החל ידידי לספר – 'לאחר נסיעה מתישה ומייגעת של כעשרים שעות, היות והטיסה נדחתה והיתה המתנה ארוכה. בעיני רוחי אני רואה כל הזמן רק כר שאני מניח עליו ראשי ושוקע בתנומה ארוכה למנוחת הגוף והנפש… הגעתי לעיר והתקשרתי לחתני שאצלו אני אמור להתארח, ושאלתיו היכן הכתובת המדוייקת שבה הוא דר. וחתני שואל: 'אה, אתם כבר פה בעיר?'
"כן, עניתי. ב"ה סוף-סוף אנו כבר פה בעיר, עכשיו במטותא ממך תאמר לי רק מה שם הרחוב ומספרו.
"'אה, אני ברחוב פלוני'.
"ומה מספר הבניין ברחוב פלוני?
"אה, בסוף הרחוב למטה.
"כל הדו שיח הזה היה נשמע לי מוזר. מה גם שזכרתי מלפני שנתיים כשביקרתי בא"י, שחתני דר באמצע הרחוב ולא בסופו. אך תליתי זאת בבלבול שהייתי בו ובטרדא דאורחא.
"הגעתי לרחוב, וירדתי עם רעייתי עד סופו, ומשם התקשרתי לחתני אולי יצא לקראתי ללוותי לויה…
"אך הנה זה פלא, אני מחייג ומצלצל ואין מענה.
"אנו עומדים בשמש הקופחת מותשים ועייפים, והזמן חולף בעצלתיים. עשר דקות, רבע שעה, אני רוצה לחייג שוב, ורעייתי מפצירה בי להתאפק עוד חמש דקות. אני מכניס את הטלפון לכיסי, מוציאו שוב ומחזירו שוב..
"לבסוף אני כבר מתחיל לדאוג, אולי חלילה קרה מקרה. אני מצלצל שוב ועדיין אין מענה. גם רעייתי מחייגת לבתי, אך אין קול ואין עונה.
"ואז פתאום אני רואה את חתני בא לקראתנו, עם חיוך זורח. 'שלום עליכם, ברוכים הבאים לארץ הקודש', לוקח את המזוודה ומוביל אותי בשמחה לביתו נאווה קודש (שלמרבה הפלא עומד בדיוק באמצע הרחוב), ושם מחכה לי 'קיין עין הרע' ארוחת בוקר כיד המלך עם כל טוב הארץ, דגים מעושנים מכל הסוגים וכל מיני סלטים מובחרים.
"אני יושב ליד השולחן ואין לי תיאבון להכניס לפי שום דבר מאכל. ראשי עסוק כל הזמן בלחשוב: רבונו של עולם, מה קרה פה בשעה האחרונה? תחילה הוא עובד עלי שהוא גר בסוף הרחוב, בהמשך הוא ורעייתו לא עונים לטלפונים, ועכשיו כזאת מין קבלת פנים…
"עברו כמה שעות, חתני היקר הוביל אותי לחדר שבו אוכל לנוח והודיע שהוא יורד לביהמ"ד ללמוד קצת ויחזור בצהריים.
"אך יצא יצא מהבית, רצתי לבתי שתחי' ותבעתי הסבר. מה פשרן של דברים? ובתי מספרת לי בתום לב: 'אה זה? פשוט בעלי הוא כזה מין פרפקציוניסט, הוא חייב שהכל יהיה מושלם, וכשהוא חזר מהתפילה וראה שהכנתי ארוחת בוקר בינונית לשיטתו, שאינה מכבדת די את האורחים החשובים, והבית לא היה נוצץ ומבריק כראוי וכיאות – היו קצת צעצועים על הספה וקצת בגדים בפינת חדר הילדים – אז הוא רץ מהר לחנות לקנות כל מיני דגים מעושנים וכיוצא בהם, ולאחר מכן הבריק את הבית, כך שכל דבר על מכונו ינוח בשלום, ולבינתים אמר לי: תגידי להורים שלך שזה בסוף הרחוב… שיקח להם קצת יותר זמן להגיע…'
"כששמעתי דברים אלו יוצאים מפי בתי, הרגשתי שתיכף אני יוצא מדעתי… אני עומד מתייבש בשמש הקופחת ממעל לראשי, מותש, יגע ועייף אחרי יום שלם של נסיעות וטיסות מפרכות גוף ונפש, והוא – הוא רוצה להרשים אותי עם הסלמון המעושן של 'אלדג'…
"הוא לא מבין שבעשרים דולר אני קונה בביתי מקרר שלם של דגים כאלו? עם מה בדיוק הוא מנסה להרשים אותי?? הוא יודע איפה אכלתי אתמול?? הוא מתאר לעצמו היכן אכלתי לפני יומיים?? בשביל מה הוא מעיף את הצעצועים מהספה – הוא לא מבין שזה בדיוק מה שבאתי לראות, את הנכדים היקרים שלי שכבר שנתיים לא ראיתים, משחקים על הספה בצעצועים שחתני קנה להם בכסף שאני נתתי לו?? אני לא מצליח להבין את הראש שלו בשום פנים ואופן שבעולם!' – חותם ידידי את סיפורו בעגמה.
"ואני צריך עכשיו להסביר לו, שה'איידעם' היקר שלו, זה שהוא לא מסוגל עכשיו להסתכל בפניו, בסך הכל רצה לכבד אותו… ואפילו בטוח שעשה זאת על הצד הטוב ביותר…
"מורי ורבותי! אנו עומדים סמוך ונראה ליום הדין הגדול והנורא, שכל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון. ימים אלו הם זמן של 'המלך בשדה'! אפשר לפרש גם ש'המלך בשדה' היינו שהוא עומד בשדה ומצפה שאי מי יכניסו לביתו ויקבל פניו בלחם ומים. אבל כל אחד חושב לעצמו: איני ראוי עדיין ואיני מוכן לקבל פני המלך. תן לנו עוד קצת זמן ואז – אז נקבל פני המלך כראוי וכיאות.
"אבל החכם שרואה שהמלך עומד בשדה, הרי הוא רץ לקראתו בשמחה ואומר לו: אבי מלכי היקר, בוא עמי לביתי. אמנם לצערי אין לי להגיש לך אלא רק קצת מים לשתות וקצת תבן וקש להניח את הראש, אבל במחילת כבוד המלך – הרי כל השאר אינם מכניסים אותך הביתה. ואני, זה מה שיש לי להציע, אם כן הלא תקח מנחתי הצנועה מידי.
"והמלך בחיבה עונה לעומתו: בוודאי, בני היקר. שימחתני מאד, ושכרך שמור לך לעד בכפל כפליים".
2/1293
סיפור ממש מחזק וואוו