בעיר ראזוודוב מקום משכנו של הרה"ק רבי משה מראזוודוב זי"ע גר יהודי פשוט, איש תם וישר וירא אלוקים. והיה האיש שמח וטוב לב, רק זאת, שלא נפקדו הוא ואשתו בזרע של קיימא. בכל ראש חודש נוהג היה האיש להיכנס אצל הרבי, שופך לפניו את מר ליבו ומתחנן להתברך מפי הצדיק, והצדיק לעומתו בירכו בשמחה שתפילותיו תתקבלנה בשמים וימלא ה' משאלות ליבו לטובה. לא התעייף האיש, והדבר נשנה שוב ושוב, בכל ראש חודש היה נכנס לחדרו של הרבי ויוצא מצוייד בברכתו הטהורה. אמונתו הפשוטה אמונת צדיקים לא ידעה גבול.
באחד מימי ר"ח התארח בראזוודוב אחיו של הרבי, הרה"ק בעל 'אמרי נועם' מדזיקוב זי"ע. שעות ארוכות ישבו האחים הקדושים והשתעשעו בשעשועי אורייתא ועבודת ה'. ליבו של מיודענו נפחד, מי יודע האם היום יוכל להיכנס אל הקודש פנימה כדרכו זה כמה שנים, עד שלפתע נקרא מטעם הרבי לבוא אליו תיכף ומיד, מה גדלה שמחתו שהנהגתו על מקומה עומדת.
עם היכנסו פנימה נוכח לראות כי גם אחיו של הרבי יושב מולו! "אל תסתר דבריך", אמר לו הרבי, "ספר נא לאחי את אשר בפיך, והוא בגודל צדקתו יפעל בעזר ה' שתיוושע אתה ואשתך בדבר ישועה ורחמים". ויגולל האיש את מר ליבו בפני ה'אמרי נועם'. הקשיב הצדיק לכל הגה היוצא מלב נשבר ונדכה, ועם תום דבריו הכריז ואמר: "אם תואיל לבוא אלי לדזיקוב להתפלל במחיצתי בראש השנה הבא עלינו לטובה, מבטיח אני לך שתתברך בפרי בטן!"
הרה"ק מראזוודוב הבחין בהיסוסו של האיש, והרגיעו באמירה רכה שעליו לעשות כפקודת אחיו הקדוש כי לא יפול מאומה מהבטחתו, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". בתקוה חדשה חזר האיש לביתו, סיפר לאשתו את אשר קרהו, והשנים החלו בהכנה דרבה לקראת הנסיעה לדזיקוב. כדי לכסות את ההוצאה המרובה, מכרו חפצים שונים, הזמינו עגלון, וחיכו בכליון עינים ליום המיועד.
החבילות ארוזות, החפצים מוכנים, ערב נסיעתם לא יכול היה האיש לעצום עין, משהו לא נתן לו מנוח. בבוקר השכם רץ הוא לעבר ביתו של רבו הרה"ק מראזוודוב ומבקש את ברכתו לדרך צלחה, הרבי איחל לו ובירכו בברכת השנים שיזכה לפעול ישועות ושיזכה לשנה טובה ומתוקה.
העגלה ניצבת לפני ביתו, והאיש מושיט את ידו להרים את חבילתו, אך כוחו אין איתו. כובד החבילה וכובד ליבו שווים היו. "אינני נוסע לדזיקוב" – אמר לאשתו – "אנחנו נשארים פה!"
*
ראש השנה הגיע. מתיישב האיש על מקומו הקבוע בבית המדרש, והרבי מבחין בנוכחותו. "מה לך פה, מדוע לא נסעת אל אחי הקדוש לדזיקוב?"
"רבי, פשוט לא יכולתי, לבי לא הרשני לעשות את הדבר. הנה כל באי שער עירנו יודעים שנכנסתי אל הקודש פנימה מאות פעמים, וברכות הרבי אף הם עולות למאות…"
"מה ענין זה לזה?" – מפסיקו הרבי.
"אלמלי נסעתי לדזיקוב, והייתי נפקד בזרע של קיימא, מה היו הבריות אומרות? כוחו של הרבי מדזיקוב יפה יותר, הן ברכותיו מתקיימות, וברכותיו של הרבי מראזוודוב… עד כמה שנפשי חשקה להתברך בפרי בטן, אבל לא על חשבון כבודו של רבינו חלילה…!"
*
דברי החסיד הכנים שיצאו מלב טהור, נגעו לליבו של הרבי, ועל אתר שוב בירכו להיפקד, וברכתו נתקיימה, נולד להם אותה שנה בן זכר.
"אין זה בזכותי", הכריז הרה"ק מראזוודוב בהזדמנות, "אלא שהנזהר בכבוד הזולת, הנזהר שלא לצער אחרים ומוכן לוותר על הכי יקר בעיניו – ראוי הוא לשכר!!"
(גיליון 'דברים של טעם', מתוך 'חיים שיש בהם', פרקי אבות, פ"ג עמ' רצד)