"כבודו משחק באש!" – הזהיר המהרי"ל דיסקין את הלמדן הישיש. אולם הלה לא ציית לדבריו והחל לשכנע את סופרי הסת"ם שיכתבו את הפסוק האחרון בשירת הים כפי שיטתו…

הגאון רבי נח יצחק דיסקין זצ"ל, אחי רבנו המהרי"ל דיסקין וממלא מקומו בלומז'ה, סח על מאורע שהרעיש את העיר בתחלת ימי רבנותו של אחיו זי"ע.

למדן ישיש נגש אל הרב הצעיר – שעוד לא מלאו לו אז שלושים שנה – ושח לו חידוש שנתחדש לו: באמירת 'אז ישיר' בתפלת השחר, אומרים כידוע את הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" שנים מקרא ואחד תרגום. וכתב האבודרהם בטעמו של הדבר, משום שפסוק זה הוא סוף השירה. וכן כתב בסדור רב עמרם גאון: "סוף השירה – ה' ימלוך לעולם ועד".

הוסיף אותו למדן לציין לכך עוד מקורות, וסיים: "אם כן נמצא, שהפסוק שאומרים אחר כך, 'כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים' – אינו חלק מהשירה!".

הסביר לו המהרי"ל פנים, ואמר: "אכן מצינו דעה כזו. גם המרדכי בפרק לולב הגזול כתב שנהגו לכפול את הפסוק 'ה' ימלוך לעולם ועד' בסוף השירה, כשם שנהגו לכפול את הפסוק 'כל הנשמה תהלל י-ה' בסוף פסוקי דזמרה, וגם הפייטן רבנו שמעון ברבי יצחק, שהיה בזמנו של רש"י, יסד פיוט לשביעי של פסח על סדר פסוקי השירה וחתם ב'ה' ימלוך לעולם ועד' ולא בפסוק 'כי בא סוס פרעה'".

שמח הלמדן הישיש לסיוע, ואמר: "אם כן, אין לכתוב את הפסוק 'כי בא סוס פרעה' כדרך שכותבים את שירת הים – אריח על גבי לבנה, שהרי אין פסוק זה מכלל השירה… יורה אפוא הרב לתקן את כל ספרי התורה שבהיכל ולהגיה אותם מן השיבוש!".

הזדעזע רבנו המהרי"ל וקרא: "חלילה! וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?! הלא במכילתא מבואר שפסוק זה הוא מכלל השירה, ובמסכת סופרים אמרו שיש לכתבו אריח על גבי לבנה, וכן כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה, וכן דעת האבן עזרא, ומחזור ויטרי, והכלבו, ואברבנאל, שפסוק 'כי בא סוס פרעה' הוא מכלל השירה, ומי ישלח ידו בספר תורה וינקה? והלא פעמים רבות אנו פוסקים כפי המסורה ומסכת סופרים אף כנגד משמעות סוגיות בגמרא" – ורבנו החל למנות אחת לאחת דעות ושיטות בחסרות ויתרות, פתוחות וסתומות, כמונה מתוך הכתב.

העז הלמדן פניו ואמר: "מסתבר טעמו של האבודרהם, ויש לעשות מעשה כדבריו".

הזהירו רבנו: "כבודו משחק באש! ספר התורה לא ימחל על עלבונו!"

עוד כמה חלופי דברים היו ביניהם, אולם בסופו של דבר לא ציית הלמדן הישיש לדברי הרב הצעיר, והחל ללכת ולשכנע את הסופרים הכותבים ספרי תורה שיכתבו את הפסוק האחרון בשירת הים שלא כשאר השירה.

בערב שבת הלך הלה למקוה לטבול כדרכו לכבוד שבת, ובעודו טובל אחזו השבץ ומת במים. ראו בכך הכל עונש משמים, מדה כנגד מדה. כי בדבר אשר זדו עליהם – במים – חטא [בפסוק 'וישב ה' עליהם את מי הים'], ובמים לקה.

(ע"פ אוצרותיהם של צדיקים, מתוך 'השרף מבריסק')