"ופרוס עלינו סוכת שלומך"
באחת השנים כאשר רבינו ניצב על סף גיל המאה, ירדו גשמים בחול המועד של חג הסוכות. ומאחר שהלכה ידועה היא ש"מצטער פטור מן הסוכה", פנו הכל ללון בבתיהם.
אולם רבינו, שמיאן לבטל מצות סוכה, ישב ספון בחדרו ושקד על תלמודו, כשמעת לעת הוא שואל את נכדו האם הגשמים חדלו מרדת והאם ניתן כבר לישון בסוכה.
נכד רבנו, שנוכח כי סבו מתמהמה מלעלות על יצועו ולאגור כוחות בשעות המעטות הקצובות לו למנוחה, פנה אליו בתמיהה: "הלא על פי ההלכה יכול הסבא לישון בבית?!"
"צודק הנך!" השיב רבינו, "אולם אף על פי כן רוצה אני, תכף כשייעצרו הגשמים, לשוב אל הסוכה!" בשעה שתים בלילה, כאשר התפוגגו העבים והתבהרו השמים, בישר הנכד לסבו כי הגשמים פסקו מרדת.
"עתה כבר הגיעה העת ללמוד!" פסק רבינו ומיד פנה לסוכה והוסיף להגות בתלמודו ללא הפוגה, כשקולו נישא בניגון ובנעימה עד שהגיע זמן תפילה של שחרית!
מפי זקנים
בחג הסוכות התנוססה על דפנות סוכתו של רבינו דמות דיוקנו של הרבי הקדוש מאוסטרובצה. מלבד זאת נהג מרן לשבח עד מאד את כתבי תורתו של הרבי ולציין באוזני מקורביו עד כמה חושק הוא לעיין ולפלפל בהם.
כאשר אחד ממקורביו הרהיב עוז ושאל כיצד נקשר מרן עד כדי כך לכתביו וחידושיו של הרבי, השיב רבינו, כי בימי בחורותיו נפטר הרבי מאוסטרובצה, והספדנים שציירו את דמותו תיארו עד כמה ייקר את הזמן והחשיבו כבעל ערך עליון, ועד כמה הקפיד שלא להשחית את רגעיו בשום פנים ואופן.
הדברים ששמע בצעירותו נחרטו בתוככי ליבו הטהור של רבינו, ולימים עמד ותלה את דיוקן הרבי על דפנות סוכתו, כדי שדמותו הקדושה תעמוד לו כסימן וכציון דרך לייקור הזמן. מלבד זאת מטעם הכרת הטוב, נהג לעיין רבות בכתביו של הרבי מאוסטרובצה ולייקר את חידושי תורתו.
מעולפת ספירים
בערב ראש השנה של שנת תשע"ב, עבר רבינו ניתוח סבוך בעינו, ועקב כך נבצר ממנו לרדת לתפילות ולעיין בספרים מפאת חולשתו ומאור עיניו שלקה.
רבינו שכב במיטתו כשראייתו מטושטשת, דואב וכואב מאי יכולתו לעיין בספריו. מבקריו שחשו בצערו, ביקשו לנחמו: "הרי הרב'ה בקיא בכל הש"ס עם פירושי הרש"י והתוספות, ויכול הוא ללמדו בעל פה!"
רבינו לא סתר את דבריהם אך מלמל בתוגה: "נצרך אני עתה לעיין בתשובות הריב"ש ולזאת אינני מסוגל!"
באשמורת הבוקר של ליל ראש השנה, התנגן קולו של רבינו בלימוד, כמנהגו מזה עשרות בשנים. נכדו, שסבר בתחילה כי הוא דולה את הדברים מתוך מעיין זכרונו הנובע, הופתע לראותו שוקד על ספר תשובות הריב"ש, כשאצבעו נעה בין השיטין שורה אחר שורה.
במשך שלוש שעות תמימות ניצל מרן את מאור עיניו, ששב לזמן מה, והגה בתורת רבנו הריב"ש עד שכוחותיו לא עמדו לו ונפל מתעלף מתוך עמל ודבקות בתורה.
היתה זו בחינה של "גם כי יזקין לא יסור ממנה" שהתגלמה בכל מהלך חייו של רבינו, כפי שביאר בפירושו למסכת אבות, שבלימוד התורה וקיום המצוות יש לאדם לפעול בכל העת באותו הרוח כבתחילה ואף להוסיף עוד ועוד, שלולא כן, לא רק שאינו נותר במקומו אלא נסוג לאחור.
כי הם חיינו
נין רבנו, הרב משה ישראלזון, מספר: באחת הפעמים בהן זכיתי לשהות במחיצת רבינו בשבת קודש, השתוממתי לראות את הסטנדר הגדול והכבד, שהיה מונח בתחילת הלילה במקומו הקבוע שבחדר בו ישנתי, ניצב בבוקר עם שחר בסמוך למקום מושבו של רבנו.
היה זה סטנדר רב ממדים וכבד משקל, שאף אני עצמי התקשיתי להעבירו ממקום למקום לאור יום, על אחת כמה וכמה בעת לילה חשוך. ועל כן לא יכולתי לתפוס כיצד החליף הסטנדר את מקומו בעצם ליל וכל זאת מבלי ששנתי הופרעה במאומה.
בסעודת שבת בבוקר פתר לי זקני את החידה. התברר, כי באמצע הלילה כבה אור הגנרטור, ועקב כך לא יכול היה רבינו לראות את תלמודו במעבה החשיכה. אך איש אשר כמוהו השקוע באהבת התורה ועמלה לא יתן לעלטה להפריעו מתלמודו. מרן לא חס על גופו השברירי ועל משא תשעים שנותיו ומיד פנה לחדרי, נטל בכוחותיו הדלים את הסטנדר כבד המידות, העמידו בסמוך לקיר ליד תאורת החירום, שהפיצה אור קלוש, והגה לאורה כשהוא ניצב על רגליו הישישות במשך כל הלילה. (מפי האיש).
וכל הלילה באור אש
באחד מלילות החורף חלחל הגשם לבית מרן. בשעה שתיים בלילה, עם תחילת סדר הלימוד הקבוע, קרסה מערכת החשמל ויצאה מכלל פעולה, כשהבית כולו מתכסה בעלטה. רבינו, שביקש להתחיל בלימודו, פנה לנכדו וביקש ממנו להכין בעבורו נר כדי שיוכל ללמוד לאורו.
הנכד נטל כלי, מזג לתוכו שמן והתקין מספר פתילות. לאחר שהדליק את האש, העמיד את כלי השמן על גבי סיר הפוך כדי שהאור הזערורי יתפשט סביב.
במשך כשעה ומחצה, יש רבינו רכון על הגמרא והגה בה בשקיקה לאור הפתילות המרצד, כשכל הווייתו נתונה לסוגיא שלפניו. בשעה ארבע לפנות בוקר, כאשר כלה השמן מן הכלי, פנה רבינו לנכדו וביקשו להתקין את הנר המאולתר בשנית. אולם הנכד, שחשש כי מאור עיניו של מרן עלול להינזק כתוצאה מהלימוד המייגע לאור השמן העמום, פנה לסבו בהצעה, שיפנה לישון עכשיו וישלים את סדר לימודו למחרת.
מרן נרתע מעצם הרעיון לעלות על משכבו בעיצומו של סדר הלימוד הקבוע, ברם נכדו טען כי הוא מופקד על בריאותו ואינו יכול להדליק את הפתילות בשנית משום שהדבר עלול להזיק לראייה.
רבינו שמע את דברי נכדו ואמר: "אכן אתה צודק! כשיש גמרא לומדים עם גמרא, וכשאין גמרא לומדים בלי גמרא!" ומיד המשיך בלימודו, כשהוא דולה את תיבות הגמרא מתוך מעיין זכרונו העצום. במשך שעות ארוכות ישב רבינו ולמד, כשהוא מצטט את כל השקלא וטריא של הסוגיא מילה במילה, כמי שקורא מספר פתוח כנגד עיניו.
כאשר מסכת שבת נלמדה במהלך השיעור היומי, שינה רבינו את סוגיית "לא יקרא לאור הנר שמא יטה". בעוד רבינו מבאר את דברי הגמרא, הפטיר אחד המשתתפים: "ומה הפשט שמא יטה, הרי הוא יושב ולומד כשהוא עוטה קפוטה וחבוש בשטריימל, כיצד הוא יכול לשכוח את השבת ולהטות את הנר?!"
"מה לא מובן?" קרא רבינו, "יהודי יושב בליל שבת ולומד תוספות, כשלפתע האור נחלש והוא אינו יכול להמשיך לקרוא. וכי הוא מסוגל להפסיק מלימודו?! הרי וודאי שהוא יטה!"
בהיותו כבן שמונים שנה חווה רבינו התקף לב ואושפז בבית החולים במחלקת טיפול נמרץ. בלילה הראשון לשהותו בבית החולים, בעוד גופו תשוש ודווי משבץ הלב שעבר עליו, הוא התיישב על מיטתו והחל ללמוד כהרגלו, כשקולו מתרונן ומוחו וליבו שקועים בלב הסוגיא שבמסכת ברכות.
בלב ים הסבל והמכאובים התנגן קול הלימוד המתוק והזר לאוזניהן של אחיות בית החולים, שנעמדו דומם מול מיטתו של הרב הישיש, שעל אף מכאוביו וייסוריו ממשיך לשקוד על תורתו ותלמודו.
"כבוד הרב!" פנו האחיות בהיסוס כחוששות להפר את קדושת הרגעים הנעלים, "חולה לאחר התקף לב, מחויב לשכב במנוחה ולהימנע מכל מאמץ!"
רבינו התיק עיניו בצער מן הכרך שבידו ושאל בהתנצלות מה: "האם קול הלימוד מפריע לאי מי מהחולים?!"
"לא!" שבו האחיות והסבירו, "קול הלימוד אינו מפריע לאיש, אך הרב עצמו מחויב לשכב במנוחה מוחלטת ולהימנע מכל מאמץ!"
רבינו שב ובירר כי קולו אינו מסב אי נוחות לאיש, וכאשר נוכח לראות כי כן הדבר, שב לתלמודו כעלם צעיר, ביתר שאת וביתר עוז, כשקולו הזך מרחף בחלל המחלקה ומפליא את כל שומעיו.
ובתורתו יהגה יומם ולילה
נכד רבינו, הרב ליפא ישראלזון, מספר: בחודש אלול תשס"ג, מספר ימים לאחר הניתוח הנודע שעבר מרן בליבו, הוא היה חלוש ביותר והתקשה בתנועה. באחד מלילות חמישי, כאשר שהיתי לצדו בתורנות בבית החולים, ביקש רבנו שאשתדל לפעול שישחררו אותו מבית החולים, מאחר שאינו מצליח להירדם עקב הרעש האור הדולק בקביעות.
במהלך הלילה ראיתי את רבינו שוכב בעיניים עצומות, בעוד ידיו הנעות בתנועות לימוד מעידות כאלף עדים, כי הוא ער וחושב בלימודו. עם בוקר אזרתי אומץ ושאלתי האם הוא מסוגל לחשוב בלימוד גם בזמן שכזה, כשהוא כה חלש וגופו נטול כוחות.
"כל עוד איני ישן אני חושב בלימוד!" נשמעה התשובה.
"כדי לחשוב בלימוד כל העת צריך האדם שמשנתו תהיה סדורה לפניו", הוספתי לשאול, "ומה יעשה אפוא אדם שאין משנתו סדורה תמיד?"
רבינו שמע את שאלתי והשיב בזו הלשון: "אדם שלא יכול לחשוב בלימוד כל הזמן הוא באמת נעבעך!"
כאשר העליתי את המעשה בפני דודי רבי חיים קנייבסקי, הוא הפנה אלי את פניו ואמר בארשת פליאה: "אלא על מה יש לחשוב, אויף איי מיט ציבעלע?!" (מאכל ביצים עם בצל..)
(מתוך הספר 'עמודו של עולם')
