טבע האדם הוא לשכוח שיש בורא ומנהיג לעולם, וגם כשהשכל מבין שהמציאות מחייבת שיש בורא ומנהיג לבירה, בא היצר בתחבולות השונות ומנסה להשכיח זאת מאיתנו, ולגרום לאדם לחשוב שכל ההנהגה הטבעית של העולם היא יד המקרה חלילה, מבלי שיכיר בהשגחה פרטית המלווה אותנו על כל צעד ושעל.
הניסיון הזה מתגבר באופן מיוחד בתקופות שהמצב בארץ מתערער, ומתחילים לחשוב שאם היו עושין כך וכך, בוודאי הוא מונעים את האסון הזה, וגם עכשיו, כל מה שצריכים לעשות כדי להתגבר על האויב ולנצח אותו זה רק לתקוף מפה ומשם, מהאוויר או מהקרקע, ולהציב כוחות גדולים מהצד ההוא, ובוודאי ננצח, אבל אם לא נעשה כך חלילה וחלילה…
אבל כשהאדם עוצר לרגע ומתבונן במה שקורה סביבו, הוא מבין שכל זה הבל ורעות רוח, אנו רק עושים השתדלות, ומי שקובע מה יעלה בגורלנו זה רק מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא ולא אחר.
הכרתי יהודי יקר בשם רבי שלום אלתר מארק ז"ל
הכרתי יהודי יקר בשם רבי שלום אלתר מארק ז"ל, הוא היה יהודי פולני מבוגר, ניצול שואה. דיברתי אתו על מאורעות השואה והאופן בו הוא עצמו שרד וניצל מציפרוניהם של הנאצים הארורים ימ"ש.
סיפר לי ר' שלום, שבסיום המלחמה, כשהנאצים נמלטו על נפשם מאימת הרוסים שזינבו אחריהם והכו בהם מכת חרב והרג ואבדן, לקחו הנאצים יחד איתם את יהודי המחנות, והריצו אותם במשך ימים שלמים.
ר' שלום עצמו, וקבוצת היהודים שהיו עמו, היו צריכים לברוח במשך שבועות שלמים, בקצב הנסיגה של הנאצים. הוא סיפר לי שהיו פעמים שהוא לא ישן במשך ארבעה וחמישה ימים רצופים.
"כשאני מספר את זה", הוא אמר לי, "אנשים לא מאמינים לי כי הרי הגמרא אומרת שמי שנשבע של אישן שלושה ימים מלקים אותו וישן לאלתר, כי אין מציאות כזאת שאדם לא ישן שלושה ימים. אבל מה אעשה ואני עצמי לא ישנתי ארבעה ואפילו חמישה ימים ברצף!".
אמרתי לו שיש לי שני הסברים לסתירה כביכול בין המקרה האישי שלו לבין מה שכתוב בגמרא. הסבר אחד בדרך צחות על פי דברי הפרי מגדים ביורה דעה סימן צ"א, במחלוקת של רב ושמואל עם 'עילאה גבר' או 'תתאה גבר', היינו כשנשפך חלב קר על בשר חם האם אומרים שהבשר חימם את החלב וממילא התבשלו יחד ונאסרו בהנאה, או שנאמר שהחלב קירר את הבשר ולא התבשלו יחד והבשר יהיה מותר…
שואל הפרי מגדים, איזו מן מחלוקת זו? שייתנו את הבשר לגוי שיטעם ויגיד אם יש בו טעם חלב או שאין בו טעם חלב!
אלא, משיב ה'פרי מגדים' שהשאלה של הגמרא היא מה קורה ברוב המקרים, וגם אם יוכח לנו שפעם אחת הגוי טעם ויש בזה טעם חלב, או שאין בזה טעם חלב, זה לא אומר שכך זה בכל המקרים, ומה שקובע זה מה שקורה ברוב המקרים, לא המציאות במקרה הזה.
"כך גם אתם", אמרתי לר' שלום, "ברוב המקרים זה בלתי אפשרי להישאר ער שלושה ימים ברציפות ולכן מי שנשבע על כך מלקין אותו וישן לאלתר, אבל יש מקרים יוצאי דופן, כמו מי שנמצא בסכנת חיים ונאלץ להימלט על נפשו.
"אבל העומק של הדברים" אמרתי לו, "זה שאי אפשר לעשות חשבונות. כשאדם נועד לחיות, הוא יחיה! לא משנה מה יעבור עליו, לא משנה מה יקרה לו, לא משנה כמה אנשים יעמדו עליו לכלותו, הם לא יצליחו, כי משמים נגזר עליו לחיות". וזה דבר שאנחנו צריכים לשנן בימים אלו שיהיה בבחינת 'וידעת היום והשבות אל לבבך' – אין עוד מלבדו, אפס זולתו, ואך אחד בעולם לא יכול לפגוע במי שנגזר עליו שלא ייפגע.
וכבר אמרו זאת חז"ל בכמה מילים: "על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון", כמו שכולנו מבינים שכל אחד שנמצא כאן נולד מתישהו, ועתיד לשוב לעפרו מתישהו, אנחנו צריכים ומחויבים להאמין שכולנו גם חיים בעל כרחינו ובעל כרחם של שונאינו ואויבינו, ואף אחד מהם לא יכול לשנות את מה שגזרה ההשגחה העליונה. מי שזוכה להגיע להכרה הזאת באופן אמיתי, באמונה שלמה ואמיתית, אין לו שום חשש ושום פחד מפני הבאות.
**
שמעתי מעשה שאירע בשמחת תורה
שמעתי מעשה שאירע בשמחת תורה, והגיע לידיעתי על ידי עד נאמן ששמע ממקור קרוב מאוד לבעלי המעשה, שהיו שני צעירים שלמרבה הצער לא היו שומרים שבת ומצוות אחרות, ונקלעו למתקפת הטרור הגדולה, וממש היו בסכנה גדולה כשמכל הכיוונים נפלו אנשים שנפגעו מכדורי האויב.
בצר להם צעקו השניים אל ה', וקיבלו על עצמם לשמור שבת קודש, ממש אחרי זה הגיעו המחבלים יימ"ש וכשראו אותם צעקו עליהם "לכו מפה אתם לא שייכים לכאן", וכך זכו להימלט על נפשם ולהינצל.
מעשה זה מצד אחד מחדד את ההכרה במה שאמרנו, שמי שנגזר עליו לחיות יחיה גם אם יבוא במגע קרוב מאוד עם המרצחים השפלים שאינם חסים על עוללים ויונקים.
אבל בעומק של הדבר הוא שהרי לא היה להם זמן לשנות את ארחות חייהם, זה קרה בתוך דקות בודדות, אם מישהו אחר היה רואה אותם לא היה חושב לרגע שאולי מדובר באנשים כשרים שקיבלו על עצמם עול שמירת שבת, כי האדם יראה לעיניים, אבל האלוקים יראה ללבב, הקב"ה בוחן כליות ולב, והוא יודע מה מצבו של כל אחד.
ולהיפך מזה אותו הדבר, אספר מעשה שבדידי הווא עובדא, ושנתן לי 'א שאקל', ניעור חזק, וגרם לי להתעוררות תשובה גדולה.
בימים הראשונים של המלחמה, רציתי לצאת ללמוד בבית המדרש, אבל המקום הקבוע שבו אני לומד היה סגור על מנעול ובריח, בגלל המצב והחשש הגדול, ולכן הלכתי לאיזו ישיבה באזור, וחשבתי להיכנס לבית המדרש וללמוד.
עמד בפתח שומר, ולא נתן להיכנס. גם שם חששו מאוד, כי המקום נמצא ב'אזור התפר' בין השכונות היהודיות לשכונות של הערבים בירושלים, וחששו מאוד שאולי ייכנס ח"ו מחבל לתוך הישיבה.
ביקשתי מהשומר שייפתח לי את הדלת כי אני רוצה להיכנס לבית המדרש, אבל הוא כנראה לקח את התפקיד שלו קצת יותר מדי ברצינות, והסתכל עלי בחשדנות גדולה, בחושבו שאולי אני מחבל.
תמהתי מאוד על התנהגותו, הרי אני לבוש כיהודי חרדי, עם זקן ופיאות, מגבעת ובעקיטשע כמנהג אבותי, איך אפשר לחשוב שאני מהווה סכנה ביטחונית כלשהי?
הוא שאל אותי בחשדנות מי מתלמידי הישיבה או אנשי הצוות מכיר אותי שהוא יכול לברר עלי ולדעת שאני יכול להיכנס. אמרתי לו שאני נמצא בידידות עם כמה מהר"מים מהישיבה ושיש לי קשר גם עם ראש הישיבה עצמו, אבל הוא לא קיבל את התשובה שלי במלואה, ובסופו של דבר אמר לי שאם אני רוצה, אני יכול להיכנס לחדר שיעורים צדדי וללמוד שם, עד שהוא יקבל אישור שאני יכול להיכנס להיכל הישיבה עצמו, ובמשך הזמן שלקח לו לקבל את האישור הוא שמר עלי מכל משמר, ונכנס כל כמה רגעים לבדוק שאני לא מהווה סכנה לשלום הישיבה חלילה…
מצד אחד זה מאוד שעשע אותי, ומימי לא אירע לי כדבר הזה, אבל אז חשבתי לעצמי שלא בכדי שלח לי הקב"ה את המאורע הזה אלא כדי לרמוז לי דבר: בשמים לא מסתכלים על הלבוש, לא מסתכלים על אורך הפיאות או על סוג הכובע. זה לא מעניין בכלל את הבית דין של מעלה. בשמים רוצים הוכחות! תגיד לי עם מי אתה בקשר? מה מעשיך, מה מסתתר בלב שלך שמוחבא שם עמוק מתחת לבעקיטשע…
בא יהודי ואומר, אני שומר שבת, לא יאונה לי כל רע. מי אמר לך שאתה שומר שבת? האם זה שאתה נמנע מלעשות מלאכות זה מספיק? מה עם 'לעשות את השבת'? להתנזר מקריאת דברי חולין ומשיחת חולין מיותרת בשבת, ולהרבות בתורה ובתפילה ובשירות ותשבחות? יש דרגות בשמירת שבת, וכל אחד ואחד נידון לפי דרגתו ונתבע לפי מקומו. עבור מי שלא זכה להתחנך על ברכי התורה והיראה, לפעמים מספיק שהוא מקבל על עצמו להימנע מלנסוע ברכב בשבת, וזה יהיה דבר גדול ועצום שיגן עליו, אבל מישהו אחר שקיבל חינוך טוב ויודע מהי שבת וכיצד היא צריכה להיראות, אולי ממנו דורשים יותר?
**
ניגש אליו אותו יהודי והחל לעשות 'מצב' מסביב
שמעתי אומרים, בדרך מליצה, על יהודי אחד שהלך ברחובה של עיר באחת המדינות, וראה לפניו צועד חייל עם מדים צבאיים, ומהסמלים שעליו ניתן היה לראות שהוא טייס בחיל האוויר.
ניגש אליו אותו יהודי והחל לעשות 'מצב' מסביב. "אוהו אתה טייס בחיל האוויר!!! איזה יופי, טייס בחיל האוויר, תראו! הנה טייס בחיל האוויר!!!".
הטייס נהנה מתשומת הלב וניסה קצת להצטנע: "אכן, אני טייס בחיל האוויר, אבל זו לא סיבה להתלהב ממני כל כך", אמר.
השיב לו האיש, "לא הבנת אותי ידידי. לא הבנת ממה אני מתלהב… כשאני רואה טייס, אני מבין שאתה נמצא כל יום במצב של סכנה, ממריא לגובה ותלוי בחסדי הבורא. אם אחד הטכנאים שכח להדק איזה בורג במנוע, המטוס עלול להתרסק חלילה. יש מדינות אויב מסביב וכל אחת מהן יכולה לשגר בכל רגע טילים נגד מטוסים.
"הרי אמרו חז"ל שהספנים רובם חסידים, ומבאר רש"י שזה בגלל שהם נמצאים בתמידות במצב של סכנה, לבם נשבר בקרבם והם תולים את עצמם בחסדי הבורא, ואם כן גם אתה בוודאי יש לך לב נשבר ואתה חי כל ימיך בתשובה ונושא עיניך לשמים בכל עת ובכל שעה – ומזה התלהבתי! הלוואי שאני אזכה להיות כזה צדיק כמוך!".
הסיפור הזה יכול להיות משל יפה למצב שאנחנו נמצאים בו כיום. כשיש אזעקה, כולם נהיים חסידים, כמו הספנים יורדי הים באניות, הרי אנחנו יודעים שהאזעקה מבשרת על כך שיש טילים ורקטות שעושים את דרכם לעברינו, הלב נשבר ואנחנו תולים את עצמנו ואת חיינו בבורא יתברך.
ואולי זה מה שהקב"ה רוצה מאתנו, שנדע שבידו נפש כל חי, ושאנו בוטחים בו וסומכים עליו, רק עליו, כי שום דבר אחר לא יעזור לנו ולא יציל אותנו, מלבד אבינו שבשמים.
מצד אחד זה גורם לשברון לב והכנעה, ומצד שני זה נותן ביטחון ואמונה, ואין סתירה בין הדברים, אלא אדרבה הם משלימים זה את זה, כי מי שלבו נשבר בקרבו והוא יודע שהוא בידיו של הקב"ה, ממילא אין לו סיבה להיות במצב של פחד וחרדה.
ובכח אמונה נזכה בסייעתא דשמיא להינצל מכל רע, והקב"ה יעמוד לימין כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, ובעל הנחמות ישלח נחמתו לכל המשפחות השבורות שאיבדו את בניהם ובנותיהם, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
(מתוך מאמר מיוחד בנושא השעה)