הטלפון בביתו של הרב יוסף וליס מנכ"ל 'ערכים' צלצל, מעבר לקו נשמע קולו העמוק של רבה של רעננה, הרב יצחק פרץ. הוא גולל בפני הרב וליס את פנייתה הכאובה של אשה אחת מתושבות העיר, משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, שבנם, נער בשם שגיא, נסע במהלך לימודיו בהיסטוריה לספרד כדי להשלים את ידיעותיו ממקור ראשון על ההיסטוריה של הדת ההיא. אבל כל כך קשוב וסקרן היה, עד שנסחף רח"ל והחליט להמיר את דתו. הוא הומלץ להתקבל לאחר המרת הדת כפרח כהונה בכנסיה שם בספרד, ואף יצר קשר עם מי שנועדה להיות אשתו, נכריה מלידה.
עם הזהות החדשה והתוכניות לעתיד הוא שב הביתה לישראל, לרעננה, לסידורים אחרונים לקראת החזרה לספרד. הוריו, שציפו לפגוש בן משכיל, נדהמו לקבל בן לעם אחר. הם ניסו תחילה להתמודד לבדם עם המטען שצבר שם ברומא, אך זה נועד לכישלון. הוא בז לניסיון של הוריו לקבוע לו את העתיד שבחר כטוב עבורו. הציעו לו שמות של אנשים לשוחח עמם, להתייעץ לפני שהוא מבצע את הצעד הגורלי כל כך, אך הוא הצהיר שאין על מה לדבר. הציב חומות כדי למנוע כל ניסיון לערער את מה שהוא חש כבטוח וטוב.
ואז לאחר בוקר אחד של ויכוחים ודיבורים כמדקרות חרב, היא עשתה את מה שהיה כל-כך רחוק עבורה, טלפון רווי דמעות אל רב העיר הרב פרץ. תצילו את בני, תחזירו לי אותו ממלתעות הנצרות והכנסיה. לבקשת רב העיר התקשר הרב וליס בעצמו לאמא, כדי לשמוע מפיה את הסיפור. הוא הביע את ספקנותו ויכולתו לסייע, אבל האמא הפצירה, ואף הוסיפה שהזמן פועל לרעה, היות והבן קבע נסיעת נופש לאילת ולאחריה מוכן כבר הכרטיס לנסיעה חד צדדית לרומא. הרב וליס תהה כיצד יצליח ליצור מפגש עם הבחור בלא להיתקל באנטגוניזם שפיתח.
ואז נפל במוחו רעיון. הוא הציע לאמא: תשלחי אותו ביום שלישי לסופר-מרקט לעריכת קניה רבת מוצרים לפני שהוא יוצא. תתארי לי את מראהו ולבושו, אני מקווה לזהותו וליזום עמו שיחה. אני מקווה שהדבר יצלח בידי, ומי יודע אולי גם אמצא מסילות לליבו.
יום שלישי המיוחל הגיע. הרב וליס עודכן בפרטי הזיהוי של שגיא ויצא לדרך. הוא זיהה את הבחור בסופר די בקלות. סקר את מראהו, בחור עדין מראה. הוא שיער שדווקא בשל עדינותו ודאי סגר עצמו בחומה אטומה כדי שלא יערערו את בטחונו. 'כיצד אני יוצר עמו שיחה?' הרהר. מדי פעם חלף על פניו עוקב ברפרוף עין אחר תגובתו. ודאי המראה החרדי לא מוסיף סימפטיה אצל מי שעבורו היהדות היא מושא לשנאה וביזוי. מוחו של הרב וליס תר אחר הזדמנות ליצירת שיחה, לא משהו שנראה היה קל.
כשסיים את הקניה התייצב שגיא בתור לקופה, תור ארוך למדי. הרב וליס הבין ששעון החול אוזל. בעצה של רגע ניגש עם עגלתו החצי ריקה, התייצב אחרי הבחור. עמד לרגע, ואז פנה אליו בבקשה מוכרת ולא פחות מעצבנת: "האם תוכל לשמור לי על העגלה, אני רק הולך להביא עוד כמה מוצרים".
למרבה ההפתעה הבחור נענה בחיוב. משהו בחששו של הרב וליס פחת, אולי, מי יודע, הבחור יהיה קל יותר לקשר. לאחר סיבוב קטן שב הרב וליס, חזר לעגלה והניח בה את המוצרים. בינתיים כבר התייצבו אנשים נוספים לתור. זה היה הרגע להשליך את החכה…
הרב וליס הודה לבחור, שקיבל את התודה בשביעות רצון, ואז השחיל הרב וליס שאלה ערכית כמתייעץ. "אולי אין זה ראוי להציב את העגלה בתור וללכת להשלים את הקניה…" – שאל, והפנה את חרטום העגלה כמבקש לחזור ולהתייצב בתחילת התור.
הבחור, שהסיטואציה לחלוק שיחה ערכית עם יהודי חרדי זימנה לו חוויה נסתרת, הביע את דעתו האדיבה שהמקובל הוא לעשות זאת. "כולם עושים כך". הרב וליס לא החמיץ את העיתוי, והשיב: "כן, אבל כיהודי אסור לי לחשוב במונחים של 'כולם'. יש לנו שולחן ערוך ומוסר תורתי".
רגע של שקט שרר בין שתי העגלות, שגיא עמד והביט בהרב וליס, וזה החזיר לו מבט מפויס. הרב וליס ניתב עם העגלה חזרה לראש התור, שעה שבן שיחו התקרב לדלפק החשבון והתשלום. סך הכל שלשה לקוחות הפרידו ביניהם.
הרב וליס שמר על קשר עין עם שגיא, הוא הבחין שהוא מסובב לעברו את הראש. כשסיים את התשלום ויצא לעבר החניה, האיץ הרב וליס את דרכו. הוא כבר מסיים לשלם, יוצא לעבר החניה, הוא מזהה את שגיא מסיים להעמיס את תכולת הקניה לתא המכונית. והנה כמה שמשמים פותחין לו! המכונית של הרב וליס חנתה כמעט בצמידות למכוניתו של שגיא…
הרב וליס מגלגל בטבעיות את העגלה לעבר המכונית. כשהוא חולף על פניו של שגיא הוא מפנה לעברו 'שלום' רב משמעות. הלה מפתיע וניגש לעבר הרב וליס כמבקש לעזור לו. תוך כדי העמסה התפתחה לה שיחת המשך, שנסובה על האמירה של הרב וליס אודות החובה של היהודי למוסריות תורתית גם מול נורמות חברתיות.
הרב וליס הסביר פנים כפי שהוא יודע, אך התנצל על שהוא ממהר לסידורים חשובים. "אני רואה שאתה בחור משכיל, סקרן וחושב. תראה, יש לי מחר סמינריון של ערכים בירושלים, מה דעתך להשתתף שם? ימצא חן בעיניך – טוב; לא ימצא חן – תעזוב".
רגע של מחשבה. "תראה האמת שזה ממש לא משהו שהייתי מתכנן לעשות, אבל אני מחר חושב לצאת לנופש באילת, זה רעיון לא מבוטל להקדיש חצי יום לביקור בסמינריון שלכם בירושלים". הרב וליס המום מההתפתחות, אך ספקני למדי, החליף עם שגיא מספרי פלאפון והובטח קשר למחרת. הם נפרדו לשלום.
למחרת הוא הגיע, בחור בודד בסמינריון גועש ורועש. הוא ישב והקשיב. אף אחד מהמשתתפים לא ידע איזו מערבולת מתחוללת בליבו. איזה לוע של געש רוחשת נפשו של הבחור. הרב וליס וחברי הצוות המרצים באו בסוד הדברים, הכינו עצמם למשימה וטווחו דברים לעבר המטרה. הוא ישב והקשיב, נשאר להרצאה נוספת, ומשזו הסתיימה נשאר גם לבאה.
בסיום ההרצאה האחרונה החל פאנל שאלות בו עולים משתתפים ומעלים שאלות שהתעוררו אצלם במהלך ההרצאות. השעה כבר שעת ליל מאוחרת, שגיא ביקש את רשות הדיבור. הרב וליס עוקב בדריכות שיא. האם נראה כאן נס מתרחש, או שמא הויכוח הינו סוג של מכבסת מצפון והלב עיקש בדרכו.
שגיא עלה על במת השואלים, הוא רכן קמעה לעבר המיקרופון וסיפר את סיפורו. הנוכחים המשתתפים תלו בו עינים משתאות. הסיפור מדהים. הנה לפניהם עומד בחור יהודי רגע לפני המרת דתו, הוא נמצא רגל וחצי מעבר למתרס. הם ליוו את הסיפור שנאמר ברגש בלתי מוסתר, ואז הוא משחרר את המשפט המיוחל. "היום הזה הוא המכריע של חיי. השתכנעתי שמכרתי את דתי בלא שידעתי את מהותה. מכרתי ירושה שהיתה לי בלא שידעתי מאום מערכה. החלטתי ליטוש את כל התכניות. אני נשאר יהודי".
הרב וליס בוכה עכשיו. הוא כבר רואה ציפור כלואה מגביהה עוף ונסה על נפשה חזרה אל הקן, שם ניצבת ממתינה אמא יהודיה שהתייאשה מבן טיפוחה, בוכה משמחה. הוא רואה דורות של יהודים מוחים דמעה על זרעם ששב לצור מחצבתו.
הציבור נפעם כולו מלווה את שגיא במבטם, מחכים שירד מהבמה ללחוץ את ידו. אך להפתעת כולם הוא נשאר לעמוד. הרב וליס גם הוא תוהה מה פשר ההשתהות של שגיא, אולי קרה לו משהו.
ואז נשמע קולו של הבחור: "למישהו יש פלאפון?" בקשה שדרשה הסבר, והוא ניתן. לדברי שגיא, ההחלטה שלו עומדת בפני מלחמה רגשית כאובה עם אותה נכריה המעותדת להיות אשתו, אם הוא ישהה את הודעת הניתוק עלול הדבר לגרום להשפעה הפוכה. הוא רוצה כאן בציבור לבצע את הודעת הניתוק. הפלאפון ניתן והשיחה הטראנס אטלנטית בוצעה בספרדית. על אף השפה השונה ניתן היה לשמוע אצל שגיא את הרעד בקולו, ההתרגשות בנימת הדיבור, ואת התגובה מעבר לקו. הוא עשה זאת קצר וקולע, השיחה נותקה.
הציבור לא היה אדיש, הם הרגישו עדים למחזה לא נפרץ. השתתפו עם שגיא רגשית. אך שגיא עדיין לא יורד מהבמה. "אני" – הוא גוהר למקרופון – "עוזב את המקום רק למקום אחד, לישיבה. לכל מקום אחר שאלך הנני עלול למצוא עצמי חוזר בי לתכנית הישנה".
הדרישה הפעימה את הציבור בנחישותה, אבל העמידה את הרב וליס במצב מביך. איך ניתן באופן מיידי בשעת ליל לדאוג לישיבה? אך במצב כזה בו שערי שמים פתוחים לקבל נשמה המתדפקת על צור מחצבתה, כל השערים פתוחים. כמה שיחות והנה המשאלה קוימה. הציבור פורק אנחת רווחה של מתח משוחרר, אך שגיא לא יורד מהבמה. מה עכשיו? תוהה הקהל.
שגיא לא מרפה. הוא מבקש שיביאו לו את הבגדים מהבית, שכן מי יודע, אולי גם שם לא יקבלו את הבחירה החדשה. המשאלה הובטחה והרב וליס יצא לדרך לרעננה להעמיס את בגדיו ולפרוק את הידיעה אצל ההורים.
האמא לא האמינה, ביקשה לשמוע שוב ושוב. כששמעה על שיחת ניתוק הקשר עם אותה נכריה, היא ידעה שאכן הדבר אמיתי. תא המכונית של הרב וליס התמלא עם תכולת הבגדים ואין סוף אהבה של אבא ואמא שבנם הבוגר נולד עבורם מחדש. שגיא נסע היישר לישיבה והוא נקלט בה. מדי פעם התעניין הרב וליס וקיבל ד"שים משמחים ממצב קליטתו של שגיא.
חלפו שנים, הסיפור תויק במדפי הזכרון של הרב וליס העמוסים לעייפה, אם כי בלט במיוחדותו יוצאת הדופן. מיד פעם היה הרב וליס חולק את הסיפור עם אנשי שיח שהתפעמו משמיעתו.
היה זה כאשר נסע לחנוך סניף של 'ערכים' במקסיקו. הרב וליס השתתף בערב עם חברי הקהילה ואברכים פעילים, ערב מפעים ומהנה. בסיומו של הערב, כאשר הרב וליס כבר היה על מפתן הדלת מישהו טפח על שכמו. הוא הסתובב. אברך. הוא מביט בו, והלה מחייך. הרב וליס מנסה להיזכר האם הוא מכיר את האיש. לא.
"הרב לא מכיר אותי?… שגיא, יום שלישי בסופר ברעננה…"
"שגיא!" הגיע תורו של הרב וליס להתפעל. "לא הייתי מזהה! מה אתה עושה כאן?" הוא הסביר כיצד נענה למודעה המזמינה אברכים דוברי ספרדית לפעילות של ערכים, הציע עצמו ונענה, כאילו ביקש לתקן את אותו רכש של השפה הדרום אמריקאית ולנתבה לצד הטוב.
"רגע, שכחתי לשאול, התחתנת?" רק אז הבחין הרב וליס בשני ילדי חיידר מתוקים שעומדים לצידו של שגיא, הרב שייק'ה, כפי שמכנים אותו חבריו. הרב וליס נישק את הילדים, הם הרגישו בלחייו הרטובות מדמעות של התרגשות.
כמה נשמות אפשר לקנות בסופר-מרקט ברעננה?…
(מתוך כתבה במוסף שב"ק חיי שרה תש"ע)