לאחרים – מעדני מלך
מספרים על עשיר גדול שהגיע אל המגיד הגדול ממעזריטש לקבל את ברכתו. התעניין המגיד אצלו כיצד הוא מתנהג בחיי היום יום. בין הדברים שאל אותו המגיד: מה אתה אוכל מדי יום ביומו? נענה העשיר ואמר בראש מורם: אני לא נותן לעשירות להשפיע עלי. אני מתנהג ממש כמו עני: אני אוכל פת במלח בסך הכל. כלום לא יותר. כך בבוקר כך בצהריים וכך בערב.
שמע זאת המגיד וממש נזף בו: לא ולא! עליך להתחיל לאכול כמנהג העשירים. בכל יום עליך לאכול בשר שמן, ברבורים ושלו ודגים, וכמובן לשתות יינות משובחים כיד המלך. שלש ארוחות ביום. ארוחות עשירות ומפנקות, כמנהג העשירים.
העשיר הקשיב לדברי המגיד והבטיח לציית.
אחרי שהעשיר הלך, פנו התלמידים ושאלו את המגיד: למה הרבי ציווה אותו כך? וכי לא טוב שהוא מתנזר מהנאות העולם הזה? והרי כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה.
חייך המגיד וענה להם: הסיבה לכך היא פשוטה: תפקידו של העשיר הזה הוא לחלק צדקה ולהטיב עם הבריות. אם הוא יאכל בכל יום מעדני מלכים, הרי שלפחות הוא יבין שהעניים צריכים לאכול פת במלח. אלא שלצערנו העשיר הזה אוכל לו כל יום פת במלח, הוא מסגף את עצמו, מתקמצן על עצמו, וממילא הוא חושב שהעניים צריכים לאכול חול ואבנים…
*
הסיפור הזה יכול דווקא לחדד את הסיפור הבא.
אם בסיפור שסיפרנו העשיר הבין שהוא צריך לאכול יותר טוב מאחרים, והמסקנא שלו הייתה שהעניים יאכלו חול ואבנים, הרי שבאחת מערי ליטא הקטנות היה גר סנדלר עני. "אשר הסנדלר" היה שמו. ואצלו זה היה בדיוק להיפך!
כסף לרוב לא היה לו לאשר הסנדלר. בקושי היה לו מעט, כדי לפרנס את אנשי ביתו. מה הוא כבר אכל? לחם יבש ותפוחי אדמה.
אבל בעיר בה הוא גר, הייתה ישיבה בה ישבו בחורים ועסקו בתורה. רב העיירה היה אומר בפניהם שיעורים, ואותם בחורים היו מתארחים בביתם של תושבי העיירה.
וגם אצל אותו "אשר הסנדלר" היו מגיעים בחורים לאכול.
אבל לא באופן שהוא אכל פת במלח ולבחורים הוא נתן חול ואבנים, אלא בדיוק להיפך.
הוא ובני ביתו הסתפקו במועט, ולבחורים הם ערכו שולחנות עם מיטב המאכלים.
הם היו מקמצים לעצמם, אבל לבחורים הם נתנו את המיטב: "להתענג בתענוגים", את המאכלים הכי טובים שיש. התברר שבסופו של דבר קבלו הבחורים אצל אשר הסנדלר מה שהם לא קבלו אצל עשירי העיירה.
והשמועה עשתה לה כנפיים והיא הגיעה עד רב העיירה, שכאמור הוא גם עמד בראשות הישיבה, וברוב התפעלות אמר הרב:
הנה יש לנו פירוש חדש לדברי הפסוק בפרשת השבוע, פרשת ויחי, בברכה שיעקב אבינו בירך את בנו את אשר 'מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ'.
'מאשר שמנה לחמו' – אשר, לעצמו מסתפק בלחם לבד. ולא רק זה: הלחם אצלו "שמנה לחמו". הלחם אצלו זה כמו מאכלים דשנים ושמנים. זה טוב לו. הוא שמח בחלקו. הוא לא מחפש יותר.
אבל זה רק לעצמו!!!
"והוא יתן" – כשהוא צריך לתת לאחרים, כשהוא נותן לעניים לאכול, כשהוא נותן לבחורי ישיבה, הוא לא נותן לחם בלבד, אלא הוא נותן "מעדני מלך"!
*
והרעיון הזה כבר כתוב בדברי האלשיך הקדוש על הפסוק הזה, ויש שם גם תוספת חשובה ומעניינת מאוד,
אומר האלשיך הקדוש: הלחם של אשר באמת היה שמן יותר וטעים יותר!!
זה לא רק שאשר הסתפק במועט, והיה טוב לו גם הטעם התפל של הלחם במלח.
לא!
כשאשר אכל לחם – היה לזה טעם טעים יותר מטעם שטעמו אחרים בלחם שלהם!
ולמה באמת?
בגלל שהוא יתן מעדני מלך.
בגלל שלעצמו הוא הסתפק במועט, ולאחרים הוא נתן מעדני מלך .
לכן הקב"ה הקדים ונתן לו "שמנה לחמו" בגלל מחשבתו הטובה ומעשיו הטובים לתת לאחרים מעדני מלך.
כך אומר האלשיך הקדוש.
כך שזה לא רק הטעם הטוב של הנתינה, הטעם הטוב שיש למי שנותן לאחרים, אלא שאשר זכה שהטעם הטוב הזה היה נמצא גם בלחם הפשוט שהוא אוכל, טעם גן עדן! שמנה לחמו!
כשאדם מסתפק לעצמו במועט, ולאחרים הוא מפרגן בעין טובה ובנפש חפצה, הוא זוכה שגם המעט שלו, האוכל הפשוט שלו, מקבל טעם מיוחד שאין בדומה לו.
זה רעיון נפלא:
כשאדם נותן לאחרים, והוא שמח בזה, הוא לא יפסיד. בסופו של דבר הלחם שלו יהיה כמו בשר שמן. הוא יקבל טעם מיוחד.
בזכות הנתינה לאחר – גם מה שנשאר אצלך נהיה הרבה יותר טוב.
אהבתי