ואז לפתע אמר הרב וואזנר: יש סיפור ידוע על הגאון רבי שמואל ענגל, שכאשר היה ילד בן שבע איבד את הראייה. אמו המסורה כיתתה רגליה בעבורו בין רופאים מומחים, אך כולם הרימו ידיים. בצר לה נסעה להרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע. "רבי", היא אמרה לו, "הילד שלי הפסיק לראות!". פנה הצאנז'ר רבה לילד ושאלו: "אם הקב"ה יחזיר לך את כוח הראייה, מה תעשה בו?"

"למען אשר יצוה את בניו"  (י"ח, י"ט)

סיפר לי דודי, הגאון רבי חיים ברים זצ"ל: ה'חזון איש' זצוק"ל היה נוהג לבחון את ילדי החיידר הצעירים. מנהגו היה לשבת עם הילדים הבאים להיבחן אצלו על אותו ספסל. הוא אמר כי הילדים מגיעים מתוחים, אחרי כמה ימים של לחץ, חוששים הם מה יהיה אצל הרב? האם יידעו לענות על שאלותיו? ואם לא? והרי אלו ילדים זכים, אידישע קינדער! צער בעלי חיים… כשהוא מתיישב יחד אתם על הספסל הם נרגעים מעט. רואים שהוא אדם נחמד, ואין צריך לפחד ממנו… הוא גם היה מקפיד לשאול שאלות שכל ילד יוכל לענות עליהן.

פעם אחת, באמצע המבחן, ראה ה'חזון איש' שאחד הילדים מנסה לשאול שאלה והמלמד משתיק אותו. בעדינות ובדיפלומטיות שאל ה'חזון איש' את המלמד: "מה הילד רוצה?", ובלית ברירה חזר המלמד על השאלה: "איך אפשר לזכות לצמוח להיות 'חזון איש'?".

שאלה של ילד יהודי זך וטהור לב!

הניח ה'חזון איש' את ראשו על השולחן לרגע ואז אמר: "יינגאלע, כשנזהרים לקיים מצוות כיבוד אם כמוני, אפשר לצמוח 'חזון איש'"…

זאת נשמעת אולי נוסחה פשוטה, אבל מי שמכיר סיפורים על מצוות כיבוד אם של ה'חזון איש' יודע שאין זה פשוט כלל וכלל…

הנה כמה דוגמאות:

סיפר לי דודי רבי חיים: ה'חזון איש', לא עלינו ולא עליכם, סבל קשות מאבנים במרה. שאף אחד לא יתנסה, מדובר בכאבים נוראים. פעם אמר ה'חזון איש' שאם רוצים להבין מה זה אבנים במרה, אפשר לדמיין מישהו שהכניס יד בין הדלת למשקוף… כשתקפו אותו האבנים היה סובל כאבים כאלו שלא יכול היה לזוז!

והנה, פעם ישב ה'חזון איש' ודיבר בלימוד, ולפתע פרצו אצלו כאבים חזקים של התקף אבני המרה. הוא נשכב על הרצפה והחל להתפתל, כי כך מתייצבת האבן והכאב נחלש, אך בעודו שוכב שם נשמעו לפתע פסיעות מבחוץ, פסיעותיה של מרת ראשה לאה קרליץ, אמו של ה'חזון איש'.

ברגע כמימרא קם ה'חזון איש' מהרצפה, התיישב על יד השולחן והמשיך את הלימוד כאילו לא היה דבר. כשהאם נכנסה לחדר לא היה רמז לכך שהבן היקר והאהוב שלה, אברהם ישעיהו הקדוש, מתייסר בכאבים.

מעשה מופלא נוסף: ה'חזון איש' היה מגיע לבקר את אמו מדי יום ביומו. פעם איחר מעט לצאת לביקור היומי, ובינתיים נכנסה אליו אחותו, הרבנית קנייבסקי ע"ה, הרעבעצין של הסטייפלר זצ"ל, וסיפרה כי היא מגיעה כרגע מאמם וכשהייתה שם שאלה אותה האם אודותיו.

אך שמע זאת ה'חזון איש' החל לרוץ לכיוון בית אמו. הוא רץ כל עוד רוחו בו ואי אפשר היה להשיגו. הן אמא שאלה עליו! איך הוא יכול להתעכב אפילו רגע אחד?!

בזכות התורה ובזכות כיבוד אם

ראינו, אפוא, כי בשכר כיבוד הורים ניצלים מכל חטא ועוון. סגולה מיוחדת יש במצווה זו, שהמקפידים בה זוכים לראות ברכה בעמל תורתם.

נוכח הייתי, כאשר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל הגיע לניחום אבלים אצל כ"ק אדמו"ר מנדבורנה בעל ה'באר יעקב' זי"ע.

הרב וואזנר ישב אצל האדמו"ר כמעט ארבעים דקות. היה שם שמוע'ס, נטף דבש ממש… ואז אמר לפתע הרב וואזנר: "יש סיפור ידוע על הגאון רבי שמואל ענגל, שכאשר היה ילד בן שבע איבד את הראייה. אמו המסורה כיתתה רגליה בעבורו בין רופאים מומחים ופרופסורים ידועי שם, אך כולם הרימו ידיים.

"בצר לה נסעה לצאנז ונכנסה עם הילד להרה"ק ה'דברי חיים' זי"ע. 'רבי', היא אמרה לו, "הילד שלי הפסיק לראות!'.

פנה הצאנז'ר רבה לילד ושאלו: 'אם הקב"ה יחזיר לך את כוח הראייה, מה תעשה בו?'.

"'אוכל ללמוד תורה!', השיב הילד, והאר עינינו בתורתך…

– 'ותקיים גם מצוות כיבוד אב ואם?'.

– 'בוודאי!'.

"'אם כך', אמר הרבי, 'אם מבטיח אתה שתשתמש בעיניים כדי ללמוד תורה וגם תכבד הורים, אני מברך אותך שתראה ותגרום לאחרים לראות'.

"לא חלפו ימים ספורים וראייתו של הילד שבה אליו. ללא ניתוח, ללא תרופות, וללא כל הליך רפואי. רק זכות ההבטחה והברכה היא שעמדה לו.

"אמר הרב וואזנר: כל אחד מכיר את שמונת הכרכים של תשובות המהר"ש ענגל. שמונת הכרכים האלו מלאים תשובות לשאלות שהגיעו אליו מכל רחבי פולין וגליציה, מרבנים ומדינים מכל החוגים, ובכל מקצועות התורה.

"והרב ענגל", כך אמר הרב וואזנר, "היה אומר שהוא מאמין באמונה שלמה, שאת כוח ההוראה הזה ואת היכולת לענות בכל מקצועות התורה הוא קיבל בזכות מילותיו הקדושות של ה'דברי חיים': 'אתה תראה, ותגרום לאחרים לראות' – מה זה לגרום לאחרים לראות? להאיר את עיניהם בתורה!".

ובכן, גם ה'דברי חיים' קשר בהבטחתו בין לימוד התורה לכיבוד אב ואם; ובאותו מעמד, בעקבות הסיפור שהזכיר הרב וואזנר, הסביר כ"ק אדמו"ר מנדבורנה את הקשר  ביניהם:

כפי שהבאנו, אומר ה'תנא דבי אליהו', שהנזהר בכיבוד אב ואם מבטיחו הקב"ה כי לא ייכשל בחילול שבת, חלילה, ויינצל מכל חטא ועוון. אך כיוון שעיקר תכלית חיי האדם הוא ללמוד תורה, ממילא ודאי שבכוח השמירה מפני עוון מזכה מצוות כיבוד הורים גם בלימוד תורה.

הרי לנו, אפוא, סגולה טובה להישמר מן החטא ולגדול בתורה: להשתדל ולהיזהר במצוות כיבוד אב ואם, שהקב"ה השווה כבודם לכבודו (קידושין ל:).

משם היא תוכל לפעול יותר

לפני שיצא הרב וואזנר הוסיף ואמר לאדמו"ר דבר נפלא, שכדאי להביאו כאן, אף שאינו קשור ישירות לנושא.

"רב'ה", פנה הרב וואזנר לאדמו"ר, "אני יודע שאמא שלכם אהבה אתכם מאוד…".

"אמת", אמר לו הרב'ה.

"אני יודע שאמא שלכם התפללה עליכם רבות…", הוסיף הרב וואזנר.

"אמת", השיב הרב'ה והחל לבכות…

הנוכחים כולם החלו לבכות יחד אתו, והאדמו"ר סיפר: "היא הייתה הולכת לבית הכנסת בכל שבת, ועשתה כך כמעט עד השבת האחרונה בחייה. אמרתי לה: אמא, את יכולה להתפלל גם בבית בכוונה. למה את מתאמצת כל כך ללכת לבית הכנסת? והיא ענתה לי כך: 'אתה צריך לשמוע בקולי כי אני אמא שלך, אבל אני צריכה לשמוע בקולך כי אתה רב'ה גדול. אני מבקשת ממך אל תצווה עלי לא ללכת לבית הכנסת, כי אז אהיה מוכרחה לשמוע בקולך ואני כן רוצה ללכת להתפלל".

לשמע הדברים אמר הרב וואזנר יסוד נפלא, שכדאי לכל אחד לשמוע:

"אמא שלכם", כך השיב לנדבורנער רבה, "הייתה בת קדושים, הבת של רבי אליעזר זאב קרעטשניפער; היא הייתה גם אשת חבר לצדיק גדול כאביכם ואף זכתה להשאיר אחריה בן גדול כמותכם… והנה, כשהיא הגיעה לעולם הבא, אמרו לה: 'מה שפעלת שם, בעולם המעשה, שהתפללת והעתרת על בנך הגדול את יכולה להמשיך גם כאן'.

"יתירה מזאת: העולם הזה הוא עולם מוגבל. עם כל אהבתה והערכתה של האמא שלכם, ולמרות כל זכויותיה – בת קדושים, אשת חבר, ושהעמידה בן כמוכם – עדיין חלו עליה הגבלות העולם הזה, שמגבילות גם את יכולת ההשפעה הרוחנית.

"אבל בעולם הבא – משם היא יכולה לפעול ללא שום הגבלה! דווקא כעת, האהבה והתפילה שלה פועלות ביתר שאת וביתר עוז!".

הרב וואזנר סיים את דבריו ושוב זלגו דמעות מעיניו של הנדבורנער רב'ה.

(מתוך 'כבודם של ישראל')