הרב ישי מזלומיאן
"ובשנה השביעית שבת שבתון" (כה, ד)
מה גרם לקיבוצניק לשמור את מצות השמיטה ולהשבית את שדותיו?
היה זה לאחר אחת המלחמות בעזה. ישבנו יחד לארוחת ערב בסלון ביתנו שבקיבוץ, ודנו במצב הבטחוני. כמובן שאני צידדתי, שיש להכות ב"אגרוף ברזל" במחבלים.
אבל הפתיעה אותי בתי בשאלה: "מדוע יש לנו זכות על הארץ יותר מהערבים? הם חיו פה, ואנחנו באנו לפה"? הופתעתי. אבל מיד הגבתי, בתנ"ך כתוב שארץ ישראל שלנו!!!
וכאן באה השאלה היותר מביכה: "אבא", אמרה לי, "מתי בפעם האחרונה ראית את ספר התנ"ך? מה לך ולתנ"ך שאתה פתאום מנפנף בו, כדי "לנפנף" מכאן את הערבים?"
השיחה הגיעה לפסים מביכים… תראי, אמרתי לה, ספר התנ"ך הוא ספר הספרים, הוא הספר של עם ישראל, ואני לא כל כך בקי בו, אבל לקחתי את דברייך לתשומת לבי, ומהיום כל ערב נקרא פרק מהתורה.
וכך התחלנו מבראשית, למדנו על בריאת העולם, אדם הראשון, נח והמבול, האבות הקדושים ועוד. לא מזמן הגענו לפרשת "בהר", שם מצוה התורה להשבית את האדמה שנה שלמה!!!
נפלה דממה בסלון… שנה שלמה להשבית את האדמה משמעותה התרסקות כלכלית, מי יכול לעמד בזה? למה הקדוש-ברוך-הוא מצוה כזו מצוה קשה?!…
המשכנו לקרוא, ולתדהמתנו השאלה שלנו בסלון הבית, כתובה בתורה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נקצור?!" וכאן הגיעה התשובה המדהימה. בורא עולם מתחייב מראש, לתת פרנסה שלוש שנים קדימה, למי שמתחייב לשמור שמיטה.
קראתי את הפרק כמה פעמים להיות בטוח שאני מבין נכון. שאין "אותיות קטנות". אבל אחרי ההלם, הדברים היו כתובים ברור מאוד, פשוט מאוד, אם תאמין תרוויח!!! החלטנו למחרת לברר איזו שנה אנחנו לשמיטה. התברר שאנו עומדים בשנה הששית. כלומר אין הרבה זמן להתכונן חייבים לקבל החלטה. וההחלטה נפלה – אני מתחייב לשמור שמיטה בשנה הבאה, כעת עלי להמתין מה יתן לי בורא עולם השנה.
המתנתי לראות יבול פי שלוש. אבל זה לא קרה. שדותי הניבו כמות של פלפלים בדיוק כמו כל שנה. כמעט התאכזבתי… אבל כאן בא הנס הגדול.
בספרד יש אקלים דומה לארץ. וגם הם מגדלים מה שאנחנו מגדלים בארץ. כמובן שיש לנו תחרות איתם.
והנה הזמנו חומר הדברה מסין לריסוס השדות. החומר בספרד היה באיכות גרועה ופגם את כל היבול. כתוצאה מכך, נוצר מחסור בשוק הפלפלים, הביקוש גדל והמחיר האמיר ל-פי 3!!! מה שאני מרוויח בשלוש שנים הרווחתי השנה!!!
הבנתי. כעת הגיע חלקי בעסקה אחרי שהקדוש-ברוך-הוא פרע את חלקו. עלי ללמוד דיני שביעית ולהשבית את האדמה כראוי.
מצוות השמיטה, זו המצוה שמחזקת את הבטחון בה'. מתנתקים מהאדמה ומהחומר ומאמינים שפרנסה היא מן השמים. כל יהודי מאמין, עליו לשאוף לחיות, כל הזמן, את החוויה המרוממת של קרבת הבורא והביטחון בו. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". (ספר 'האמנתי כי אדבר'. ווי העמודים וחשוקיהם, אייר תש"פ)
אוצר הבי"ד של רבי ניסים
'ברשותי היו מטעים רבים של פירות הדר, אבוקדו ושסק'. מספר ר' שמחה ברק הי"ו מחדרה וכיום בירושלים. 'מסרתי הכל לאוצר בית דין וקיימתי את הלכות השמיטה במלואם. יש דרגות בשמירת שמיטה אבל אני שמרתי שמיטה עם כל החומרות. אתן דוגמה כדי להבין מהו גודל ההתמסרות לקיים דיני שביעית בהידור:
באחד השמיטות מסרתי את הפירות במחיר חצי שקל לקילו… כאשר יכולתי למסר לגופים אחרים ולקבל חמשה שקלים…
כל פעם שהגעתי לרבינו רבי ניסים קרליץ, הרגשתי את היחס הלבבי והמכבד. אף פעם לא הרגשתי ממנו שום ריחוק. הוא לא הסתכל עלי מלמעלה למטה. לא היה אצלו מושג של 'אני' ו'אתה', אלא 'אנחנו ביחד' חושבים. בשנים האחרונות, כשכבר נחלש מאד, פגשתי את רבינו באיזו חתונה. כשנשאל האם הוא זוכר אותי, השיב במאור פנים: "וודאי שאני זוכר אותך"…
למה הוציא רבינו שטרות כסף בסוף השמיטה?
ר' שמחה נזכר בסיטואציה מיוחדת ואינו מוותר להשמיעה: כידוע במשך שנת השמיטה הפירות ברשות האוצר בית דין, וכידוע ראש בית הדין היה רבינו זללה"ה. הנוהג בעולם שבאופן טבעי מביאים לראש בית הדין פירות, אשר מגיעים לו כדין. ואכן במשך שנת השמיטה הייתי מביא לבית רבינו ארגזי פירות, לו ולמשפחתו.
בסוף השמיטה, בגמר עונת הפירות, ישבתי אצל רבינו, ולהפתעתי פתאום הוא הוציא חבילת שטרות מהכיס ומגישם אלי ואומר: "זה עבור ההוצאות על הפירות שביעית שהבאת לכאן במשך השנה"…
הייתי בהלם, לא האמנתי למראה עיני. כמובן שסירבתי לקבל, אך רבינו בשלו. עד שבסוף אמרתי שזה יהיה תרומה לכולל [חזון איש].
"אין שום פקפוק"
בהזדמנות מסוימת נכנסתי למרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זללה"ה עם ארגז פרות, [אולי זה היה מיץ], הוא שאל "מאיפה הפירות?"
וכששמע שזה מפירות האוצר בית דין שמח מאד ואמר: "על פירות האוצר בית דין של ר' נסים אין שום פקפוק".
סח בן רבינו רבי שמואל הלל שליט"א: כשהביאו האחראים – חברי הנהלת יקב 'כרמל מזרחי', שלוחי בית הדין – לרבינו, ארגז מיץ ענבים ויין מפירות האוצר בית דין, הוציא רבינו כסף מכיסו לשלם את ההוצאות. הנוכחים במקום יצאו בהתפעלות מיוחדת ולמדו פרק במידת הנקיות.
כמו כן כשהיו מביאים לפניו אתרוג לסוכות מפירות האוצר בית דין, תמיד היה מוציא כסף ומשלם. גם לא הסכים אף פעם לקבל אתרוג באריזה פתוחה, רק באריזה סגורה. וכפי שהנהיג על פי הוראתו, שאין אפשרות לבחור אתרוגים מהאוצר בית דין.
משלושים אלף שקל – למאה שלושים אלף שקל…
כשחגגו את חנוכת בית הכנסת 'צא"י יד אהרן' – בית מדרשו הנוסף של רבינו ברמת אהרן (תשנ"א). בית הכנסת היה אז עדיין ללא מדרגות טיח ריצוף, ואף ללא חלונות. במקומם פרסו יריעות ניילון… העירייה דאז הפתיעה וסידרה תאורה ארעית על גבי חוטים…
שח רבי יצחק אנגלסברג שליט"א משגיח בישיבת סלבודקא וממייסדי בית הכנסת: בשבת הראשונה כשהגיע רבינו לבית הכנסת החדש, הוא קרא לי אחרי התפילה ואמר: "תראה, בקופת האוצר בית דין נשאר עודף [משנת השמיטה תשמ"ז], שלושים אלף שקל וצריך להביאו לצרכי רבים. אני רוצה להביא את הכסף לבית הכנסת כדי שיעשו בזה חלונות".
כששמעתי זאת כמובן ששמחתי, אך מיד אמרתי לרבינו: הרב, למה דווקא לחלונות!? הרי חסרים כאן דברים הרבה יותר דחופים… חשמל טיח וכו' וכו'.
אבל רבינו נשאר בשלו והסביר: "'חשמל', אני רואה שכבר סידרו. ו'טיח' אפשר בדוחק להסתדר גם בלעדיו. אבל 'חלונות' חייבים לעשות שהרי בחורף ישנם רוחות. לכן תזמין חלונות בכסף הזה".
כשהלכתי להזמין את החלונות, אנשי המקצוע צחקו עלי ואמרו, אי אפשר להתקין חלונות לפני ששמים טיח. אך הרגשתי שאם רצונו של רבינו שבכסף זה יקנו דווקא חלונות, בסוף זה יקרה. ואכן לא עבר זמן רב, ויד ההשגחה סיבבה שקבלנו בהפתעה גדולה ושלא כדרך הטבע, סכום הגון של 'מאה אלף שקלים' מוועדה 'בין משרדית', בהשתדלותו של ח"כ הרב משה גפני הי"ו, היה זה בעיני אות ופלא, כיצד ה' עושה רצון יראיו. וכמאמר הגמרא (סוטה דף יב ע"א) "צדיק בוודאי גזרתו מתקיימת, שנאמר (איוב כב-כח) "ותגזר אמר ויקום לך".
(מתוך הספר 'גבורי כח' מצוטט מתוך נשיח בחקיך, פרשת בהר-בחקותי תש"פ, גליון 222).
