גדולי ירושלים היו ונותרו תמיד כמושג להערצה והערכה. כבר מימות חז"ל זכו הם לתארים מפליגים ונדירים: 'נקיי הדעת שבירושלים', 'יקירי ירושלים', 'שפירי ירושלים' ועוד. ההתייחסות כלפיהם היא כאל בעלי דרגה – אך ורק מעצם דיורם בעיר הקודש והמקדש, ממנה ינקו את חיותה יופיה וחכמתה. שרפי מעלה, אלו שהתהלכו בסימטאותיה של ירושלים, הידרו בשלושת עמודי העולם בדקדוק, ומיזגו באישיותם תערובת נדירה של תמימות לצד חריפות, רצינות וכובד ראש לצד עסיסיות ומתיקות מיוחדת. אך בד בבד נקטו בפלך השתיקה, דבקו במידת הענוה והצניעות, הילכו בצידי דרכים ונזהרו מליהנות מכתרה של תורה. לשמחתם הגדולה את מרביתם לא שזף אור הפרסום, וגם אלו שהזרקורים הופנו לכיוונם, לא הצליחו לגלות את צפונות דרכם בקודש, כי אם מעט, כטיפה מן הים ותו לא.
מבין אותן דמויות הוד שהתהלכו בירושלים של מעלה, האירה דמותו של הגאון והצדיק הנשגב, קדוש עליון, רבי יהושע צבי מיכל שפירא זצ"ל, בעל 'ציץ הקדש'. יודעי דבר בירושלים הזכירו את שמו כ"רבי הערש מיכל" בסילודין והשתוממו מרום ערכו וגדלותו, ודיברו אודותיו נשגבות – כמי שרוח אלוקים מפעמת בו.
רבי הערש מיכל נמנה על סגל חבורת התלמידים, שקיבלו לקח מפי ה'שרף מבריסק', גאון הגאונים מהרי"ל דיסקין זצוק"ל, והוא במיוחד זכה ממנו לקרבה גדולה ולהערכה יוצאת דופן. מחלי פניו של המהרי"ל סיפרו, שלא אחת היה מפנה אותם אל תלמיד אהוב זה. אחדים שמעו ממנו משפט נורא שמגלם בתוכו הכל: "גם אני כשחליתי, באתי לבקש את ברכתו של רבי הירש מיכל…".
ש"ב הרה"ג אהרן שיינקר זצ"ל מארה"ב סיפר לי, שהלך פעם עם בן-דודו יבדל לחיים טובים, הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א, רבה של הקריה החרדית בבית-שמש, לבקר את כלתו של רבי הערש מיכל לעת זקנותה, אשת בנו הגה"צ רבי בן-ציון שפירא זצ"ל, היא התבטאה באוזניו בדרך צחות, כך: "אינני יודעת אם תפסו בי הקידושין בחופתי…"
הם נבהלו לשמוע מילים אלו, וביקשו להבין את פשר דבריה. היא הסבירה כך: "הפחד שאחזני כשעמדתי תחת החופה היה נורא!… עמדתי בין ענקי רוח ורמי מעלה כמלאכים. אמנם אכן שמעתי את הברכות, אך מסופקת אני אם אכן כיוונתי כראוי להתקדש אז. שכן מסדר הקידושין היה המהרי"ל דיסקין בכבודו ובעצמו. סמוך אלי עמד חותני הקדוש רבי הירש מיכל, לימיני עמד החתן – בעלי הגדול… ההרגשה העילאית הזאת שאני מוקפת בחבורה קדושה כזו, גרמה לי למורך לב ופחד גדול, אשר ספק אם התקדשתי…"
(דבר דומה ראיתי פעם בחתונת אחד מבני המשפחה, כאשר דודי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, היה מסדר הקידושין, והוא שם לב כי החתן מאוד נרגש מבואו עד כדי חוסר ריכוז, הוא לחש לו בחיוך: "אני מקוה שאתה זוכר שאתה הוא ה'מקדש' ואני הוא רק ה'מסדר', ועליך לכוון ולהחזיק ראש…").
הקדמה זאת הובאה בנוגע לעדות נפלאה ששמעתי מאחד מגאוני וצדיקי ירושלים, מהגאון רבי יוסף ציינוירט זצ"ל, מראשי ישיבת איתרי, ששייכת לפרשתנו:
רבי יוסף שמע מהגה"צ רבי בן-ציון שפירא זצ"ל, שביום נישואיו לקחו אביו רבי הירש מיכל לשפוך שיח ותחינה בכותל המערבי. בדרכם הם עברו במעלה הר הזיתים, כאשר מצד אחד ראו למולם את העיר ירושלים העתיקה, שוקקת חיים עמוסה וסואנת, ומהצד השני את בית העלמין הנשקף לרבדיו בשיפולי ההר, מלאה במצבות דוממות, שקטות, שלוות. כל אחת מהן מעידה על איש או אשה שחיו פעם, בצדה השני של העיר, וכיום טמונים ברגבי אדמה. רבי הירש מיכל מצא הזדמנות לשתף את בנו בתחושותיו: "בן-ציון! בן-ציון! הינך מתחיל היום את החיים. העולם נוהג להצביע אל עבר העיר ולומר ששם הם החיים וכאן הם המתים. אך אני אומר לך שכאן, מקום קבורת הצדיקים, הם החיים האמיתיים, ושם הם המתים!
"חז"ל אומרים שצדיקים במיתתם קרואים חיים (ברכות י"ח, א'), שכן כל חייהם הם שקדו בתורה, התעלו בעבודת ה' וזיככו את מידותיהם עד להפליא, והתהלכו לאור הידיעה שכל תכליתם כאן, היא להתקין את עצמם בפרוזדור כדי להיכנס לטרקלין, וכשהשלימו את תפקידם, אכן נשמתם מוסיפה ללכת מחיל אל חיל, ולחיות שם חיי נצח בעולם האמת. נמצא שבמיתתם הם רק מתחילים את מסכת חייהם האמיתית". "נו?", סיים האב את דברו, "אז היכן הם החיים האמיתיים? כאן או כאן?!…"
דברים כדרבנות אלו שימשו לרבי בן-ציון כלקח וכמוסר לכל ימי חייו, לזנוח את חייו הגשמיים – שאף הם היו מקודשים גבוה מעל גבוה – ולדאוג ביתר שאת לחייו הרוחניים. כך גם מסופר, שבאחת הפעמים שעלה הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', לקברות הוריו הטמונים בבית העלמין העתיק 'שייך באדר' הממוקם בגבעה במרכז ירושלים, שמע משומר בית הקברות משפט דומה: "אתה חושב ששם נמצאת העיר, הלוא פה היא נמצאת!".
רבי גדליה כה התפעל מ'שיחה נאה' זו, וחזר על הדברים בפני אחיו ואחיותיו מידי פעם, כשהתאספו שם בימי השנה.
נקודה זו מלמדת אותנו התורה בפסוק הראשון בפרשתנו: בדרך כלל הפרשה נקראת לפי עיקר התוכן שהיא עוסקת בו בתחילתה, והנה הפרשה שלנו לא נקראת אלא דווקא "חיי שרה". לכאורה ההיפך הגמור מהתוכן שהיא עוסקת בו – מיתת וקבורת שרה? וכך גם פרשת ויחי העוסקת במיתת וקבורת יעקב אבינו, נקראת פרשת "ויחי"? מדוע?
זאת כדי ללמדנו, שדוקא החיים המוגדרים בשפת העולם כ'חיים', הם אינם החיים האמיתיים. חיים זו מציאות נצחית, חיים חולפים חסרי משמעות ותוכן לפי האמת הצרופה – הם אינם חיים. במיתתם הם נפגשים עם החיים האמיתיים, להם עבדו, ציפו וייחלו כל ימיהם, לחיות חיים נצחיים ואינסופיים.
ואלו הם דברי ה'אור החיים' הקדוש: "ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם".
"צדיקים במיתתם קרואים חיים"!
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא' על חומש בראשית)
