הרב ישראל ליוש
"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:" (ו', ה')
פעם ערכו פקחים מטעם הממשלה ביקורת בישיבת 'ראדין', ישיבתו של מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע, וקנסו את הנהלת הישיבה בעשרה רובל, על מצב הניקיון הירוד בחצר הישיבה.
ה'חפץ חיים' טען, כי היה על חתנו מנהל הישיבה, הגאון רבי צבי לוינזון זצ"ל, לשלוח אדם היודע רוסית, כדי שישפיע על הפקח שיסתפק הפעם בהתרעה, ורק אם הדבר יישנה, יטיל קנס על הישיבה. אך במקום לעשות זאת, המשיך רבי צבי להגות בתלמודו…
מרן הרב מפוניבז' זי"ע סיפר, שהיה נוכח כאשר ה'חפץ חיים' הוכיח את חתנו על כך, וכך אמר לו: "כיון שהנך מופקד על ניהול הישיבה, פעמים שחובה עליך לוותר אף על לימוד התורה, למען עסק ניהול הישיבה… הפסוק אומר 'ואהבת את ה' אלוקיך… ובכל מאודך…', חז"ל פירשו שהכוונה היא 'בכל ממונך', והרמב"ן מבאר שהממון נקרא 'מאוד' משום שאצל הרבה בני אדם הממון חביב עליהם יותר מגופם… אצלך, ר' צבי, הממון אינו בגדר 'מאוד' כי הנך אוהב את התורה יותר מהממון, ולכן עבורך 'בכל מאודך' היינו התורה, כי הוא הדבר החביב עליך ביותר, ולכן פעמים שאתה צריך אף למסור את לימוד התורה החביב עליך כל כך, למען אהבת ה' וקידוש שמו ית', והוא צרכי הישיבה וניהולה…"
***
ולא רק מחתנו מנהל ישיבתו דרש כך מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, אלא גם מתלמידו מרן הרב מפוניבז' זי"ע דרש להפקיר כל אשר לו, אפילו את לימוד תורתו, למען זיכוי הרבים והעמדת תלמידים. ורגיל היה הרב מפוניבז' לומר, שהוראה זו היא אשר הנחתה אותו בכל מהלך חייו, ומכוחה הוא שאב את כוחותיו והחלטתו להקדיש את כל כולו להקמת הישיבה ולהרבצת תורה…
מרגלא בפומיה דהרב מפוניבז': "יסוד ישיבת פוניבז' היה בראדין, אצל ה'חפץ חיים', הוא ציווה עלי שלא אסכים להיות רב, בלי להיות גם ראש ישיבה…"
"עליך לדעת, ר' יושה" – אמר ה'חפץ חיים' לרבי יוסף שלמה כהנמן – "אם עומדת בפניך שאלה: מה עדיף, ללמוד תורה ולצמוח 'גאון הדור', או להעמיד תלמידים, אף שזה עלול לבוא על חשבון העליה העצמית? עליך לחשב בעיקר כיצד יתרבה כבוד שמיים, האם כשאגדל לבדי לגאון עצום, או שכשיגדלו מאות רבות בני תורה מופלגים? ברור שכבוד שמים יתרבה יותר כשיהיו מאות תלמידי חכמים, ולא רק אני לבדי… 'כבוד שמיים' הוא הדבר היחיד שמכריע בעניינים אלו… זו אהבת הי"ת באמת…".
***
ערב ראש השנה, שנת תרע"ד, מלחמת העולם החלה, ויותר מבכל שנה, התכנסו בשנה זו תלמידים ואוהדים רבים בראדין, כדי לשהות בימים הנוראים במחיצתו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, לחסות בצל כנפיו, מחרדת הימים הנוראים בכלל, ומפחד המלחמה בפרט…
באותו בוקר הגיעו לישיבה כמה מבני הישוב הקרוב 'דוגולישוק', כדי לבקש מאחד התלמידים הצעירים שהתפרסם כנואם, שיעשה עמהם את ימי ראש השנה, וידרוש להם לפני תקיעת שופר. הם אמנם הציעו לו תמורה כספית נאותה, אך הוא סירב לבקשתם, בטענה כי רצונו לשהות בימים הקדושים בצל רבו הגדול מרן ה'חפץ חיים' זי"ע.
באו היהודים אל מרן ה'חפץ חיים' ובקשו ממנו שישפיע על תלמידו שיסכים לבקשתם. ה'חפץ חיים' שלח לקרוא אליו את הבחור, ושאל אותו מדע הוא מסרב לעשות טובה וחסד עם יהודים?
"כיצד אעזוב את מורי ורבי בימים קדושים כל כך?" – ענה הבחור ל'חפץ חיים' – "הרי אחרים עזבו את ביתם ומשפחתם ובאו לראדין כדי לשהות במחיצת הרבי, ואיך ארשה לעצמי לעזוב הכל וללכת ליישוב נידח?"
"אתה הרי נמצא כאן בישיבה כל השנה?", הקשה ה'חפץ חיים' על תלמידו.
ענה התלמיד: "אכן, אך הרבי יודע שוויתרתי ולא נסעתי לבית הוריי לרגל הימים הנוראים, רק כדי שאוכל להישאר בקרבת הרב'ה, כיצד אפשר לדרוש ממני לעזוב את הרבי?"
השיב לו ה'חפץ חיים': "איני יכול לטעון נגדך דבר… עשה כאשר על לבך… אך עליך לזכור כי האדם לא נוצר כדי לחיות בשביל עצמו בלבד!"….
לא נותרה בידי הבחור ברירה, והסכים על אתר להתלוות ליהודי 'דוגולישוק'. אז איחל לו ה'חפץ חיים' ברכת הצלחה ושיהיו דבריו נשמעים. הוא נגש אל ארון הספרים, הוציא ממנו את ספרו 'שם עולם' ועלעל, עד שהגיע לפרק העוסק בשמירת שבת, וצווה לו שיעבור על הדברים וידרוש בפני הציבור בענין זה, וסיים את דבריו במאמר חז"ל: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו…".
***
ה'חפץ חיים' היה נאה דורש ונאה מקיים, ואף שלימוד התורה היה חביב עליו מאוד מאוד, ולא היה מבזבז אף רגע קט בלי לימוד תורה, מכל מקום כשהיה שומע על איזה דבר חיזוק שבכוחו להועיל ולחזק, להרבות כבוד שמיים ולחזק את הדת, היה מפסיק מלימודו ועוסק בענין הנצרך, ורק אחר תיקון הדברים, היה שב לחמדת ליבו ומשוש נפשו, וממשיך לעסוק בתורה הק'…
כך היה בערוב ימיו כשהחליט להיענות לבקשת הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, לבוא ל'וילנא' לחזק את ענין 'טהרת המשפחה'. ואף שהיה כבר זקן מופלג וכמעט לא יצא מביתו, אמר: "אם רבי חיים עוזר מבקש, צריך לבוא…"
בני ביתו התנגדו לנסיעה קשה ומפרכת זו, כי חששו מאוד לבריאותו, אך הוא עמד בשלו ואמר להם: "אם לא תסייעו בידי, אסע לבד…". אמר ועשה, קם מכיסאו והחל לצעוד לכיוון הפתח. בקושי היה הולך ונתמך בקירות הבית. כשראו בני הבית את עקשנותו, לא נותרה בידיהם ברירה, ותמכו בו וסדרו לו את כל הנדרש לנסיעה.
העיר 'וילנא' קיבלה את פני מרן ה'חפץ חיים' כראוי וכיאה לכבוד התורה, ובליל שבת נשא דרשת חיזוק בפני ששת אלפים נשות הקהילה, ובבוקר בפני ששת אלפים אנשים.
בשבת אחר הצהריים, קיבל ה'חפץ חיים' את הקהל הרב שבא לחצר הבית בו שהה. אחד מהנכנסים היה אדם זקן שבא לבקש עצה וברכה. לאחר שבירכו, תפס ה'חפץ חיים' את ידיו והחל לדבר עמו דברי חיזוק באמונה, וה'חפץ חיים' הרגיש שדבריו עשו עליו רושם, ופעלו בליבו של אותו זקן.
כשיצא המתברך מן הבית, ראה משמשו של ה'חפץ חיים' שהוא בהתפעלות גדולה וממלמל לעצמו דבר מה, קירב המשמש את אזנו ושמע שה'חפץ חיים' אומר כך: "היה כדאי לבוא מראדין לוילנא, ולחזור לראדין, כדי לחזק יהודי אחד באמונה"…
למדנו: שדרשות החיזוק הגדולות לפני אלפי אנשים ונשים לא היו בהם, בעיני ה'חפץ חיים', כדי להצדיק את מטרת הנסיעה, כי מאן יימר שאכן הם פעלו דבר מה אצל מאן דהו, אך משהבין שפעל אצל יהודי אחד חיזוק באמונה, זה כבר הצדיק אצלו את כל הנסיעה המפרכת.