סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:
כאשר יצא לאור הספר 'עמודי אור' להגאון מסובאלק זצ"ל, הוא עורר התפעלות רבה בעולם התורה. הכל סחו בחידושיו המופלאים. גם הדיין דקובנא לא שבע מהעיון בו, והמליץ לפני רבה של קובנא באותם ימים – הגאון האדיר רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, "השרף מבריסק" – שעיין בו.
התנצל הגאון בפניו שאין לו פנאי: כל עתותיו מוקדשות להתעלות בתורה ולענייני העיר. אולם הדיין לחץ ולחץ: "על הרב להכיר את דרך הלימוד המחודשת", אמר. "הכל סחים בחידושים המופלאים, והרב צריך להיות מעודכן!"
"הבא את הספר", אמר המהרי"ל דיסקין, והדיין עשה זאת בשמחה. הושיט לו, והרב אמר: "הלא הודעתיך שאין לי פנאי… מה הנושא הראשון שהוא דן בו?".
אמר הדיין: "הוא חוקר, האם על בתי התפילין להיות עשויים מעור אחד".
שאל הרב: "ומה הוא חידש בעניין?"
הרצה הדיין את כל המהלך: "בתחילה הביא ראיה מ'דיבק שברי שופרות', ודחה. הביא ראיה מהדבקת קלף הפרשיות, ודחה; הביא ראיה מהדבקת רצועות תפילין השנויה במחלוקת הראשונים, וחילק; ולבסוף הסיק להכשיר ממשנה במסכת כלים ומסוגית זקן ממרא במסכת סנהדרין".
כשסיים, שאל הרב: "ומה הנדון בסימן השני?"
הקריא הדיין: "לבאר שיטות הפוסקים בדין איסור היסח הדעת בתפילין".
אמר הרב: "אגיד לך בעצמי מה הוא כותב שם – הוא פותח בקושית ה'שאגת אריה' מהגמרא ביומא על הסוגיא בשבת, ומוסיף להקשות כך וכך, ומביא דברי הרמב"ם בעניין ריצוי הציץ, ומחלק כך וכך, וממילא מיושבת קושית ה'שאגת אריה' – ואולי הביא גם דברי 'שער המלך'…"
– "כן", השיב הדיין המופתע, "הוא הביאם בהגה"ה".
"ניחא. ומה הנידון בסימן הבא?"
– "בעניין נשים ותלמוד תורה".
"ודאי הביא את דברי ה'מגן אברהם' בסימן קכ"ח, והמשיך לקושיית ה'טורי אבן' על דברי רש"י בראש השנה לג, וחילק כך וכך מסוגית הגמרא בחולין פד…" – וכך, קו לקו, טוה הרב את כל המהלך, לפליאת הדיין.
והמשיך כך, סימן אחר סימן: הדיין מקריא את הכותרת, והרב אורג את המהלך, הרקע, הקושיות, החילוקים, הראיות, ועד למסקנה. ולא ברוח הקודש, אלא בגאונותו העצומה ובקיאותו המופלאה והבנת קו המחשבה של הגאון המחבר.
כך היה עד שהגיעו לסימן ל' בעניין חולה שיש בו סכנה, שמאכילים אותו 'הקל הקל, תחלה'. אמר הרב: "ודאי פתח בדברי ה'חכם צבי' סימן קל"ח…"
– "לא", אמר הדיין.
"אולי ב'אבני מלואים' סימן יח…"
– "לא", אמר הדיין.
"'נודע ביהודה' מהדורה קמא אורח חיים לו?"
– "לא".
הרב קם ממקומו, ניגש לקופת הצדקה, נשא תפלה קצרה ושילשל פרוטה, מטבע נחושת של קאפיקה. ואז פנה אל הדיין ואמר: "הוא פותח בדברי ה'פרשת דרכים'…" – ואכן הפעם קלע אל המטרה, והכל זרם בשטף, כך עד סוף הספר!
כשהגיעו הדברים לאזני ה'בית הלוי' מבריסק זצ"ל, התפעל וקרא:
"עד עכשיו ידעתי שאפשר 'לדעת ללמוד' כשיש 'ראש' טוב – א גוטע קאפ. כעת נודע לי, שצריך לצרף 'קאפיקה' ל'קאפ' – לצרף תפילה לכשרון! כי אם לא מבקשים, לא נותנים!"
('והגדת', הובא בגיליון 'אגעדאנק')